המנ"מ 2763-01-26

1. לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום) בעת"מ 82881-12-24 מיום 1.11.2025 (להלן: פסק-הדין). בפסק-הדין התקבלה עתירה מינהלית שהגישו המשיבים במובן זה שבית המשפט הורה למבקשות להשיב לבעלות המשיבים מקרקעין שהופקעו מהם (או מקודמיהם) בעבר לצרכי ציבור. זאת, לאחר שבית המשפט קמא קבע כי ייעודם הציבורי של המקרקעין נזנח ושונה לייעוד סחיר למגורים, ומשכך קמה למשיבים הזכות להשבת הקרקע בהתאם להוראות סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

2. במוקד ההליך מקרקעין המצויים בקיסריה (להלן: המקרקעין). ביום 29.3.1990 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר אשר במסגרתה יועדו המקרקעין לשימוש ציבורי של "חניה ציבורית". בהמשך לכך, ולצורך מימוש הייעוד הציבורי האמור, פורסמו בשנים 2000 ו-2007 הודעות הפקעה והקניית בעלות והמקרקעין נרשמו בפועל על-שם המועצה האזורית חוף הכרמל. ביום 22.11.2009 רכשו המשיבים זכויות במקרקעין סמוכים. במסגרת הסכם הרכישה, הומחו למשיבים גם מלוא הזכויות במקרקעין שהופקעו, ובכלל זה הומחתה להם הזכות להשבת המקרקעין לידיהם ככל שתבוטל ההפקעה בעתיד או ככל שישונה ייעוד הקרקע באופן המצדיק זאת.

3. ביום 17.7.2017 חל מפנה תכנוני עם פרסומה למתן תוקף של תכנית חדשה אשר במסגרתה שונה ייעודם של המקרקעין מ"חניה ציבורית" לייעוד של "מגורים א". בד בבד, קבעה התכנית החדשה כי המקרקעין יסומנו כשטח ל"איחוד וחלוקה חדשה" שתוסדר בתכנית עתידית. מטרת סימון זה, כפי שהוסבר על-ידי רשויות התכנון, הייתה לאפשר "הצרחה" והחלפת בעלויות בין המקרקעין (שייעודם הפך למגורים) לבין חלקה אחרת בבעלות פרטית שייעודה שונה במסגרת התכנית החדשה מייעוד סחיר לייעוד ציבורי. בעקבות אישור התכנית החדשה, פנו המשיבים למבקשות בדרישה להשבת המקרקעין לידיהם מכוח סעיף 196 לחוק, בטענה כי מטרת ההפקעה המקורית נזנחה וכי הרשות אינה רשאית לסחור בקרקע המופקעת. המבקשות סירבו לדרישה, בטענה כי הצורך הציבורי לא בוטל אלא רק "הועתק" לחלקה סמוכה במסגרת מהלך תכנוני כולל ורחב היקף, וכי השבת הקרקע תסכל את תכנית האיחוד והחלוקה העתידית. משלא נענו דרישותיהם, הגישו המשיבים את העתירה לבית המשפט לענינים מינהליים.

4. בפסק-דינו מיום 1.11.2025 קיבל בית המשפט קמא את עתירת המשיבים במלואה. בפסק-הדין נקבע כי מתקיימים בנסיבות העניין שלושת התנאים המצטברים לתחולת סעיף 196 לחוק: (1) המקרקעין הופקעו מכוח החוק; (2) לא שולמו פיצויים בגין ההפקעה; ו-(3) ייעודם של המקרקעין שונה בתכנית החדשה לייעוד (מגורים) שלמענו לא ניתן להפקיע מקרקעין ללא תשלום פיצויים. בית המשפט דחה את טענת ההגנה המרכזית של המבקשות, לפיה יש לראות בתכנית החדשה ובתכנית האיחוד והחלוקה העתידית משום "מהלך תכנוני אחד" ורציף שבו הצורך הציבורי נשמר. נקבע, כי מששונה הייעוד בחלקה הספציפית למגורים, בטלה ההצדקה להמשך החזקת המקרקעין בידי הרשות הציבורית. עוד נקבע כי הרשות אינה רשאית להותיר את הבעלות במקרקעין בידיה אך ורק לשם ביצוע "הצרחה" עתידית שנועדה, במהותה, לפצות בעלי קרקע אחרת בגין הפקעת חלקתם שלהם. בית המשפט הדגיש כי זכות הקניין של הבעלים המקורי (או חליפו) גוברת במקרה זה, ועל כן הורה למבקשות להשיב את הבעלות במקרקעין למשיבים, ואף חייב את המבקשות בהוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.

5. ביום 1.1.2026 הגישו המבקשות את הבקשה דנא במסגרתה הן עותרות להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין, עד ליום 29.1.2026. בבקשתן טוענות המבקשות כי פסק-הדין מעורר סוגיה משפטית עקרונית, תקדימית ובעלת השלכות רוחב. לשיטתן, במוקד הערעור תעמוד השאלה האם תכנית המשנה ייעוד ציבורי לייעוד סחיר, תוך הכללת החלקה במתחם לאיחוד וחלוקה עתידי שנועד להעתיק את השימוש הציבורי, מהווה "שינוי ייעוד" המקים זכות להשבה אוטומטית לפי סעיף 196 לחוק, או שמא יש לראות בכך רצף תכנוני לגיטימי. המבקשות טוענות כי נדרשת להן שהות נוספת וממושכת לשם גיבוש כתב הערעור, וזאת בתיאום עם גורמי רוחב רלוונטיים, ובהם לשכת התכנון המחוזית ומרכז השלטון המקומי, אשר הביעו עניין עקרוני בהצטרפות להליך או בבחינת השלכותיו על רשויות אחרות. עוד נטען כי הבירורים מול גורמים אלה ארכו זמן רב בשל מורכבות הסוגיה והעומס המוטל עליהם, וכי האינטרס הציבורי בבירור ממצה של הסוגיה מצדיק את מתן הארכה, חרף עיתוי הגשתה. המבקשות מדגישות כי העיכוב אינו נובע חלילה מזלזול במועדים הקבועים בדין, אלא מרצון להביא בפני בית משפט זה טיעון סדור, מקיף וממצה בסוגיה בעלת חשיבות כלל-ארצית.

6. המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה (תשובתם צורפה כנספח לבקשה). לטענתם, הבקשה הוגשה ב"דקה ה-90" בלא שנתמכה בכל "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה שהתבקשה. המשיבים מציינים כי פסק-הדין ניתן ביום 1.11.2025, וכי המבקשות השתהו בפנייתן לצדדים שלישיים (דוגמת מרכז השלטון המקומי) עד לחודש דצמבר 2025, וכי התשובות שקיבלו מגורמים אלה היו ראשוניות בלבד ואינן מצדיקות עיכוב נוסף. לשיטת המשיבים, אין בפסק-הדין השלכות רוחב דרמטיות כפי הנטען על-ידי המבקשות, אלא יישום של הלכות משפטיות מושרשות על נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן. עוד נטען כי התנהלות המבקשות, אשר המתינו עד ליום האחרון להגשת הערעור כדי לעתור למתן הארכה שהתבקשה, פוגעת באינטרס ההסתמכות של המשיבים, בוודאות הדיונית ובסופיות הדיון.

7. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבים, ולא בלי התלבטות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, תוך חיוב המבקשות בהוצאות.

נקודת המוצא הינה כי לשם הארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרשים "טעמים מיוחדים" (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; וראו גם תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בחינת קיומו של טעם מיוחד נעשית בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין זכות הגישה לערכאות, סיכויי ההליך, ואינטרס הסתמכות של הצד שכנגד על סופיות הדיון. כחלק ממכלול השיקולים, ניתן משקל משמעותי לעיתוי שבו הוגשה הבקשה (ראו, בש"א 3064/21 שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פיסקה 6 (6.5.2021)).

8. במקרה דנא, התנהלות המבקשות מעוררת קושי לא מבוטל. הבקשה להארכת מועד הוגשה ב"דקה התשעים", ביום האחרון להגשת הערעור. כאשר בעל דין בוחר להגיש בקשה להארכת מועד בסמוך ממש למועד האחרון, עליו לספק הסבר משכנע לכך. עיון בלוחות הזמנים מעלה כי הפנייה לגורמים החיצוניים (מרכז השלטון המקומי) נעשתה רק כחודש לאחר מתן פסק-הדין, והתזכורת נשלחה ימים ספורים לפני תום המועד. התנהלות זו, של "גרירת רגליים" עד לרגע האחרון, וחיוב הצד שכנגד להגיש תגובה בתוך שעות ספורות, אינה מניחה את הדעת, בפרט כאשר מדובר ברשות ציבורית.

9. חרף המחדל הדיוני המתואר, לא ניתן להתעלם ממהות הסוגיה העומדת לדיון. המבקשות טוענות כי פסק-הדין מעורר סוגיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית רחבה, הנוגעת לדיני ההפקעות ולהתנהלות רשויות התכנון במישור הארצי. חשיבותו הציבורית של העניין העומד לדיון עשויה להוות שיקול המטה את הכף לטובת הארכת המועד. לכך יש להוסיף כי מדובר בערעור בזכות, ונתון זה משליך על בחינת השיקול של זכות הגישה לערכאות. כמו כן, אף שנפל פגם כאמור בעיתוי הגשת הבקשה, זו כאמור הוגשה, בסופו של דבר, בתוך המועד להגשת הערעור ולא לאחריו. באיזון שבין המחדל הדיוני של המבקשות והגשת הבקשה ברגע האחרון לבין האינטרס הציבורי האפשרי שבבירור הערעור, מצאתי כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי תוך פסיקת הוצאות לטובת המשיבים.

10. אשר על כן, המועד להגשת ההליך הערעורי יוארך עד ליום 13.1.2026.

דבר הארכה יצוין בפתח ההליך הערעורי, ככל שיוגש, והחלטה זו תצורף כנספח.

נוכח עיתוי הגשת הבקשה והעמדת המשיבים בפני סד זמנים קצר לעריכת תשובה (שצורפה לבקשה), יישאו המבקשות בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 14 ימים מהיום.

ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"ו (06 ינואר 2026).