סיכום מקרה: משפחת אלרנתיסי נגד רשויות בישראל

בג"ץ 8315/19 הוא מספרו של תיק חשוב שנידון בבית המשפט העליון, ובו מתוארת המחלוקת בין משפחת אלרנתיסי לבין הרשויות הישראליות המוסמכות באזור יהודה ושומרון. העתירה הוגשה במקור על ידי משפחת אלרנתיסי, המורכבת מבני הזוג צאלח וסובחיה, וארבעה ילדיהם - תולין, חלא, לית ומרח. המשפחה ביקשה להתמודד מול החלטת הרשויות שלא להעניק לצאלח היתר נהיגה בישראל, זאת בשל נסיבות חיים הומניטריות מורכבות.

המאבק החל כאשר צאלח אלרנתיסי, תושב קלקיליה הרשום במרשם האוכלוסין של האזור, ביקש להתיר לו לשהות בישראל ולנהוג שם, על מנת ללוות את אשתו סובחיה במהלך הטיפולים שלה כנגד סרטן השד. בהתאם להליך איחוד המשפחות שאושר כבר ב-2001, נקבע כי המשפחה תוכל להמשיך לגור בטייבה. אולם המצב הסתבך לאחר שהתגלה כי סובחיה חולה במחלה קשה, והמשפחה נאלצה להתמודד עם התנאים והדרישות של הרשויות הישראליות.

צאלח פנה בבקשה לקבל היתר נהיגה בישראל עקב מצבה הבריאותי של אשתו אשר מחייב אותה להיות מלווה בנהג, אולם נתקל בסירוב מרשויות הביטחון בטענה שאין לו שהייה רציפה של שלוש שנים בישראל, וכן בשל היעדר "מסמכים רפואיים שמראים טיפולים דחופים או תכופים".

המקרה עבר לדיון בבית המשפט העליון, שדנה בהרכב של שלושה שופטים: השופט נעם סולברג, השופטת דפנה ברק-ארז והשופטת יעל וילנר. המשפחה, שיוצגה על ידי עורך הדין רונן כהן, התעקשה כי הסירוב להענקת ההיתר מהווה פגיעה בלתי מוצדקת בזכויותיהם, במיוחד לנוכח הנסיבות החריגות הברורות המצריכות את השימוש בכלי נהיגה למען נסיעות דחופות עקב מצב בריאותה של סובחיה.

• העותר ציין כי המקרה שלהם הוא יוצא דופן ופנה שוב בבקשה לעיין מחדש בהחלטה אבל נתקל שוב בסירוב.
• הרשויות טענו שאין יסוד לשנות את ההחלטה ושלא התקבלו מסמכים המצדיקים שינויים במצב הקיים.

השופט סולברג, בדיון על התיק, הבהיר כי למרות ההתחשבות במצב הומניטרי כמו המקרה הזה, הירוקרטיה ונהלים לא תמיד נאכפים כראוי על כל מקרה לגופו. בסופו של דבר, העתירה נמחקה ללא צו להוצאות, והמשפחה נותרה ללא פתרון מידי לבעיות היומיומיות שלה בשל דחיית היתר הנהיגה.

המצב הביא את משפחת אלרנתיסי להציג את המאבק לא רק כהיבט אישי, אלא גם כסוגיה חברתית רחבה, שבה אנשים במצבים רפואיים קשים מוצאים עצמם נאבקים מול נהלים בירוקרטיים נוקשים שאינם נותנים מענה מספק לנסיבות חייהם.

משפחה זו מדגימה את המורכבות של החיים באזור שבו קיימים חיכוכים יומיומיים מול הנהלים והחוקים הנוקשים, במיוחד בכל הקשור לשעות חירום הצריכות מענה מהיר ומיידי לצרכים רפואיים וסיוע אנושי.

מכאן עולה שאלה מרכזית המייחדת את העתירה הזו: האם כלל מקרי צריכים להיבחן באופן אישי לנוכח הנסיבות, או שמא על המשפט והחוקים להשאר קשוחים כדי לשמר סדר ציבורי כולל? בדיון זה, בית המשפט נאלץ לאזן בין שמירה על סדר הכללי לבין הרגישויות האישיות של כל אחת מהמשפחות המעורבות במצבים רפואיים הומניטריים.

הפסידה בעתירה אינה מסיימת את מאבקם של משפחת אלרנתיסי, אלא פותחת לה דלתות נוספות למאבק לשינוי הנהלים והתאמתם למציאות, ולא רק לסטנדרטים קבועים שאינם תמיד מותאמים למקרה או לצרכים של אנשים שונים.