סיפור המקרה המשפטי: בג"ץ 8024/14

המקרה המדובר עסק בעתירות שהוגשו לבג"ץ בנוגע להריסת בתים של משפחותיהם של תוקפים בשל מטרות לאומניות. התקנות המדוברות, שהן מתקופת המנדט הבריטי, מאפשרות לצבא להרוס בתים במקרים שבהם קרובי משפחה של בעלי הבית עברו עבירות ביטחוניות חמורות.

במקרה זה, אבראהים חגאזי ואשתו שאדיה, ביחד עם ארגונים להגנת זכויות האדם כמו המוקד להגנת הפרט ועמותת Addameer, הגישו עתירות נגד כוונת המדינה להרוס או לאטום את ביתם בירושלים. ההריסה המיועדת הייתה בעקבות תקרית שבה בנם של העותרים, מועתז חגאזי, ניסה לרצוח את יהודה גליק בעקבות פעילותו בהר הבית. המניעים של המשיב היו מניעת פיגועים עתידיים והחמרה עם משפחות המחבלים כחלק ממדיניות הרתעה כללית.

תהליך הדיון וההחלטות שהתקבלו

בתחילה, הוצא צו עיכוב על ידי השופטת א' חיות שהורה שלא לבצע את ההריסה עד להתבהרות המצב המשפטי. העתירה נידונה בפני הרכב של שלושה שופטים: המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופט י' דנציגר והשופט נ' סולברג.

, במהלך הדיונים, בית המשפט דן בצורך באיזון בין הביטחון הלאומי לבין זכויות האדם של העותרים. מצד אחד, המדינה הדגישה את הצורך בהריסת בתים כצעד הרתעתי, ומהצד השני, העותרים טענו כי הפגיעה היא לא פרופורציונלית ופוגעת בזכויותיהם בצורה בלתי מוצדקת.

לאחר בחינה מדוקדקת של המקרה, כולל השיקולים להחמיר או להקל, הביא בית המשפט בחשבון את חומרת המעשים של מועתז חגאזי ואת המסרים הציבוריים שמביאות פעולות כאלה. למרות זאת, הורה לבצע בחינה מחודשת של מידתיות המהלך, והציע לבדוק חלופות שפגיעתן תהיה פחותה.

התוצאה הסופית

בית המשפט, בהחלטה סופית, מצא שאין מקום להתערב בהחלטת הרשויות על החרמת הריסת הבית, אך ניתנה הוראה להמשיך בבחינה קפדנית של האפשרויות כדי להימנע מנזק מיותר וענישה קולקטיבית שאינה מוצדקת. בכך הודגש שדבק בהחלטה ההבנה שעל פעולה זו להיות המוצא האחרון.

התהליך הופך לחלוטין להתאמות במערך של האיזונים בין ביטחון הציבור לזכויות הפרט - סוגיה ראשונה במעלה תמיד בשיח הציבורי והמשפטי בארץ.