חזית בג"ץ על עתירות בעקבות פיגוע בשער שכם

בחודש מרץ 2016 התגלגלו מספר עתירות לבג"ץ אשר עסקו בהריסת בתים של אנשים שביצעו פיגוע רצחני בירושלים. הפיגוע המדובר התרחש ב-3 בפברואר 2016, כאשר שלושה מחבלים תקפו באזור שער שכם וגרמו למותה של שוטרת מג"ב, הדר כהן ז"ל ופצעו שני שוטרים נוספים.

העתירות הוגשו נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית, בדרישה למנוע את הריסת הבתים של המשפחות של אותם מחבלים. העותרים כוללים את בני משפחות המחבלים ואת המוקד להגנת הפרט, כאשר המקרים הובאו בפני הרכב של שלושה שופטים בראשות המשנה לנשיאה, א' רובינשטיין.

העיקרון שהוביל את העתירות הוא היבט של צדק וענישת קולקטיבית, כשהשאלה המרכזית היא האם נכון להרוס בתים של בני משפחה שאין להם קשר ישיר לפעולת הפיגוע, מתוך מטרה להרתיע פעילות טרור עתידית. הטענה היא כי הריסה כזו לא מתאימה במקרים בהם בני הבית לא שותפים לפיגוע.

בדיונים שנערכו בבית המשפט העליון, ניתנה התייחסות לשאלת הכדאיות של הריסת בתים כאמצעי הרתעה, ולעיתים גם על האפשרות לבחור באמצעים חלופיים כמו אטימה חלקית, וזאת עקב גודל הבתים והתנאים שבהם נבנים.

• בג"ץ 1938/16: נג'אח עבד אללטיף אבו אלרוב ומשפחתו התמודדו על ההחלטה להרוס את ביתם בעקבות מעורבותו של נג'אח בפיגוע.
• בג"ץ 1999/16: משפחת נצאר, שמורכבת ממספר בני משפחה, מתמודדת על החלטה דומה.
• בג"ץ 2002/16: מכיל את עתירת אחמד כמיל ומשפחתו, בנוגע לאמצעי הענשה הכוללים הריסת ביתם.

באופן זמני, ניתנה החלטה על ידי השופט דנציגר אשר מונעת החרמה, אטימה או הריסה של המבנים שבהם מדובר, עד לקבלת החלטה מפורשת של בית המשפט העליון.

במהלך הדיונים נקרא לחזור ולשקול את השאלות הכרוכות בתקנה 119 של תקנות ההגנה (שעת חירום), שתחתיה מופעלים הצעדים הללו, ואף הוצע לראות בעתירות אלו כאבן דרך לבחינה נוספת של העיקרון וההליכים הנוגעים לו.

משפט זה מדגיש את המורכבות בין צרכי הביטחון ומשמעותה האנושית של העונש הקולקטיבי, כשבית המשפט מבקש לגשר בין הצדדים תוך שמירה על איזונים נדרשים וזכויות האדם.