שלוש הרחקות מהבית – ודיון בזכאות לכתובה: בית הדין הרבני מכריע

במקרה משפטי שעלה לאחרונה לדיון בבית הדין הרבני העליון, נדרש בית הדין להכריע בשאלה מורכבת – האם אישה שגירשה את בעלה מביתה מספר פעמים במהלך נישואיהם, אך טוענת כי עשתה זאת רק "לזעזע" אותו ומבלי כוונה ממשית להיפרד, זכאית לקבל את כתובתה לאחר הגירושים.

הרקע לסכסוך

הצדדים – אשר נישאו בתחילת שנת 2020, לשניהם מדובר היה בפרק ב' – הביאו לעולם ילד ומתגוררים בדירתה של האישה. השגרה בחיי הזוגיות נקטעה כאשר, עם הזמן, פרץ ביניהם משבר. האישה הורתה לבעלה לעזוב את הבית, ולעדותו חזר הדבר על עצמו שלוש פעמים שונות.

הבעל, שלדבריו חווה תחושת נידוי וחוסר יציבות, הגיש תביעת גירושין. האישה, לעומת זאת, ביקשה לקבל את כתובתה – סכום שהוסכם עליו מראש בעת הנישואין – בסך של 52,000 שקלים. הכתובה היא התחייבות כספית שנטל הבעל במסגרת נישואין יהודיים, ומטרתה להגן על האישה בשעת גירושין. לא אחת מתנה בית הדין את מימושה בכך שהאישה אינה נושאת באשמה לפרידה.

המסכת העובדתית והטענות ההדדיות

בפני בית הדין הוצגו גרסאות סותרות. האישה טענה כי המטרה בהרחקת בעלה מהבית הייתה להעיר את תשומת לבו ולחזק את מערכת היחסים, ולא להביא לפרידה של ממש. לדבריה, הבעל הוא זה שיזם בסופו של דבר את הגירושין, כאשר עזב מיוזמתו את הדירה.

מנגד, הבעל סיפר כי בכל אחת מהפעמים בהם התבקש לעזוב, לא קיבל אפשרות אמתית להישאר. לדבריו, הוא אולץ לארוז את חפציו ולעזוב את הבית בפתאומיות, תוך אווירה עכורה ומעליבה. בין השאר טען הבעל שאשתו כינתה אותו בשמות גנאי, ואף איימה עליו בתוקפנות מילולית ועם חפצים.

• הבעל הדגיש כי לא מדובר בעזיבה חד-פעמית – אלא בשלוש פעמים, בהן דרשה ממנו אשתו לעזוב.
• האישה הכחישה כוונת גירושין והסבירה שמדובר היה באמצעי לחץ זמני.

פסק הדין האזורי והערעור

בפסק הדין שניתן בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, קבעו הדיינים כי למרות שהבעל היה יוזם ההליך הפורמלי, עיקר האחריות לגירושין מוטלת על האישה. בית הדין סבר כי לאור התנהלותה – שהביאה להרחקת הבעל מביתו מספר רב של פעמים – אין מקום להכיר בזכאותה המלאה לכתובה. בנוסף ציינו הדיינים כי מהתכתבויות ומטיוטות להסכם גירושין שהציגה האישה, נראה כי היא עצמה ביקשה פעמים מספר לסיים את הנישואין.

האישה לא קיבלה החלטה זו והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגבוה. בערעורה חזרה על טענתה כי הבעל עזב את הבית בעצמו, והוסיפה שדווקא מכתביו מעידים שלא הייתה כאן דרישה של ממש לפרידה מוחלטת מצדה.

הכרעת בית הדין הרבני העליון

בערעור שנשמע בפני הרכב של שלושה דיינים, נבחנה בשנית המסכת העובדתית. הדיינים הדגישו כי הבעלות על הדירה הייתה של האישה, ולכן כאשר דרשה מהבעל לעזוב – לא הייתה לו למעשה ברירה אחרת אלא לצאת. הם שמו דגש על התנהלות שלא עולה בקנה אחד עם שיתוף בחיי נישואין תקינים, ועל כך שבתכתובות שהופיעו בפני בית הדין עלה במפורש שמדובר ברצון אמיתי שלה לסיים את הקשר.

• בית הדין עמד על כך שחלק מההודעות כללו אמירות מפורשות, כגון: "לבית אתה לא חוזר" וגם "בוא נסיים זאת מהר".
• עוד ציינו כי במקביל להרחקתו מהבית, האישה אף יזמה ניסיונות לגבש טיוטות של הסכם גירושין.
• בית הדין ראה בכך התנהלות המעידה על יוזמה מובהקת מצדה לקידום הפירוד, וכי הקרע לא היה חד צדדי מצד הבעל.

לאור כל אלה, פסקו הדיינים פה אחד לדחות את ערעור האישה. נקבע כי עיקר האחריות לגירושין מוטלת על האישה, ולכן אין היא זכאית לכתובה המלאה.

פשרה חריגה – שליש מהכתובה

למרות דחיית הערעור וההכרה בכך שהאישה לא זכאית למלוא הסכום הנקוב בכתובה, החליטו הדיינים מתוך שיקולי פשרה ולאור הסכמת הבעל עצמו, לפסוק כי ישולם לה כשליש מהסכום – 17,000 שקלים. צעד זה משקף, לעיתים, את הנכונות של בתי הדין למצוא פתרון המאזן בין עקרון הצדק המלא לבין מאפייני הסכסוך הספציפי ומניעת סכסוכים מתמשכים בין הצדדים.

• פסק הדין מדגים כיצד התנהלות בחיי נישואין – ולא רק יוזם ההליך הפורמלי – משפיעה משמעותית על זכאות לכתובה.
• הדגש הוא על בדיקת נסיבות כל מקרה ואחריות כל אחד מהצדדים לפרידה.
• פשרות מטעם בית הדין עשויות לשקף נכונות להגיע להסכמות, גם כאשר ההכרעה הנורמטיבית ברורה.

סיכום

המקרה הנוכחי ממחיש כי בתי הדין הרבניים בוחנים לעומק את מכלול העובדות, התנהלות הצדדים והאחריות בפירוד. לא תמיד האדם שמגיש תביעת גירושין הוא גם זה שיישא בתוצאות הכלכליות הכרוכות בכך. זכאות האישה לכתובה תלויה לא רק בניירת ובסכומים עליהם התחייב הבעל, אלא במבחן של התנהלות הלכה למעשה. כאשר מוכח כי מי שגרם לקרע הוא דווקא האישה – היא עשויה להפסיד את הכתובה, גם אם לא הייתה זו היא שיזמה את ההליך פורמלית. פשרת השליש משקפת איזון בין הצדדים ופועל למניעת התמשכות סכסוכים בעתיד.