סיום מערכת יחסים שהוביל לסכסוך על בעלות הדירה: ההסכם הכריע את המחלוקת

סיפור סיום מערכת יחסים זוגית הגיע לאחרונה להכרעה בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר שתי בנות זוג לשעבר התווכחו על חלוקת זכויות בדירת מגורים שרכשו במשותף בתקופת יחסיהן. המחלוקת נסבה על השאלה – האם אחת מבנות הזוג, שהשקיעה ממון רב יותר ברכישת הדירה, זכאית לקבל אחוזים גבוהים יותר בזכויות על הנכס.

הרקע: רכישת הדירה וחלוקת הזכויות

בזמן זוגיותם, השקיעו השתיים ברכישת דירת מגורים משותפת. על פי הרישום בטאבו, נקבעה חלוקת הזכויות ביניהן: 64% מהדירה נרשמו על שם אחת מבנות הזוג, ו-36% על שם השנייה. ההסדר הזה התבסס על כך שאחת הביאה הון עצמי בסך של כ-900,000 שקלים, בעוד שזוגתה הוסיפה 200,000 שקלים בלבד. את יתרת התשלום מימנו באמצעות משכנתה משותפת בגובה של כ-1.8 מיליון שקלים.

כחלק מההיערכות לחיים משותפים, חתמו השתיים על "הסכם חיים משותפים". בהסכם נכתב בבירור כי במקרה של רכישת נכס מקרקעין, הרישום שייעשה בטאבו יהווה ראיה מכרעת לשיעור הבעלות של כל אחת, אלא אם יוסכם אחרת בכתב.

הפרידה והטענות לסתירה בין ההסכם לרישום

בחורף 2022, היחסים בין בנות הזוג עלו על שרטון, והן נפרדו. חודשים ספורים לאחר הפרידה, פנתה בעלת הרוב בדירה לבית המשפט בדרישה להגדיל את שיעור זכויותיה מ-64% ל-82% בדירה. לטענתה, חלוקת הבעלות צריכה להיגזר מסך השקעתה העצמית ברכישת הנכס, מבלי להתחשב בחלק הכולל של המשכנתה.

זוגתה לשעבר סירבה לדרישה, והבהירה מנגד כי הרישום בטאבו תואם את הסכום ששילמה כל אחת בפועל, כולל חלקה במשכנתה – כנהוג בעת רכישת דירות. היא הדגישה כי ההסכם המשותף בין השתיים מציין במפורש כי הרישום הרשמי מהווה את הבסיס לחלוקת הזכויות, אלא אם הייתה הסכמה כתובה כנגדה – הסכמה שלא התקיימה.

הפסיקה: כיבוד ההסכם ורישום הזכויות

בית המשפט ביסס את החלטתו על ההסכם שנחתם בין הצדדים. בהכרעת הדין עמד השופט על כך שהסכם הממון גובר על כל טענה בדבר השקעה כספית גדולה יותר של אחת מן הצדדים. המפתח, לפי ההסכם ולפי הפסיקה המקובלת, הוא הרישום בטאבו – תוצר של הסכמה מודעת וברורה בין בנות הזוג.

נוסף לכך, נקבע כי לא הוצגה כל ראיה בכתב או בהתנהלות הצדדים שיכולה להעיד על הסכמה אחרת בדבר חלוקת הזכויות. כך למעשה, גם אם הייתה אי שביעות רצון מההסדר בדיעבד, אין בכך כדי לשנות מהתוקף של ההסכם המקורי והרישום בטאבו.

• רישום בטאבו: מסמך רשמי ומחייב לפי החוק, הקובע במקרים רגילים את שיעורי הבעלות בנכס.
• הסכם ממון: הסדר משפטי בין בני זוג המסדיר מראש את אופן חלוקת הרכוש במקרה של פרידה.
• חלוקת משכנתה: גם תשלומים עתידיים שכוסו במשכנתה מהווים חלק מסך ההשקעה ולקביעת הבעלויות.

חיוב בתשלום דמי שימוש ונשיאה בהוצאות משפט

בשל העובדה שבת הזוג שתבעה את הגדלת חלקה התגוררה לבדה בדירה לאחר הפרידה, קיבל בית המשפט את טענתה של הנתבעת, לפיה יש לה זכאות לדמי שימוש בעבור יתרת הזמן בו לא התאפשר לה לגור בבית. נפסק כי התובעת תשלם לזוגתה לשעבר דמי שימוש בסך כ-27,000 שקלים, זאת בנוסף להוצאות משפט בסך 35,000 שקלים.

ההחלטה ממחישה עד כמה חשוב לעגן הסכמות בין בני זוג בנוגע לרכוש במסמכים ברורים ומפורשים, ולכבד את הרישום הרשמי המתבצע בטאבו. כאשר נכס מקרקעין נרשם בחלוקה מסוימת, המוסברת במפורש בהסכם בין הצדדים, לא תוכל טענה בדבר השקעה חד-צדדית לשנות מכך למפרע – אלא אם תוצג הסכמה אחרת ברורה וכתובה.

• הסכמת הצדדים ועריכת הסכמים: יש לוודא כי כל הסכמה או שינוי מוסכמים, יתועדו במסמך כתוב וחתום.
• פנייה לייעוץ משפטי מוסמך: חשוב להיוועץ בעורך דין טרם חתימה על הסכמים מהותיים.

סיכום

מקרה זה מהווה דוגמה לאופן שבו הערכת הרכוש והיחסים המשפטיים בין בני זוג לשעבר מתבצעים בעיקר על פי ההסכמים שנערכים בזמן הזוגיות, ולפי הרישום בטאבו. כאשר שני הצדדים מסכימים מראש כיצד יחולק הנכס במקרה של פרידה, ואין בכתב הסכמה אחרת, בתי המשפט יכבדו את דעתם המקורית. המשמעות – הכנה משפטית מקדימה ומחשבה תחילה עשויות למנוע סכסוכים יקרים וממושכים בעתיד.