בית המשפט קבע: בן שעמל שנים בחנות יקבל אותה בהתאם לצוואת אביו

בפסק דין בולט שניתן לאחרונה, מתח בית המשפט לענייני משפחה את הקו בין חוות דעת רפואיות לבין כיבוד רצון המוריש, כשהחליט לאשר את ביצוע צוואה במסגרתה העביר מנוח את חנותו לבנו – חרף התנגדות אחת היורשות וטענות חמורות בדבר כשירותו המנטלית של האב במועד עריכת המסמך.

רקע למחלוקת: העסק המשפחתי הופך לסלע מחלוקת

מדובר במשפחה שבה האב המנוח היה הבעלים של חנות ותיקה, לצד מחסן הצמוד אליה. בנו, שהיה בנו היחיד, עבד בעסק מאז גיל צעיר ועד מותו של אביו, ואף ניהל אותו בשנים האחרונות. לצד הבן היו לאב שלוש בנות, אחת מהן הגישה לבית המשפט התנגדות לקיום הצוואה – בטענה שהצוואה אינה תקפה מבחינה משפטית או מוסרית.

לאחר מות האב, הופנתה המשפחה להליך חלוקתי רגיל: צו ירושה שניתן קבע כי האלמנה תקבל מחצית מהנכסים, והיתרה תחולק בין כל ילדיו. עם זאת, הבן יזם פנייה לבית המשפט והגיש בקשה להכיר בצוואה לפיה רק הוא יירש את החנות, כפי שהוריש לו האב במסמך נפרד.

הטענות נגד תוקף הצוואה

הטענה המרכזית שהעלתה אחת הבנות הייתה כי מדובר בצוואה שנערכה כאשר אב המשפחה כבר לא היה כשיר קוגניטיבית – בשל מחלה ממושכת שממנה סבל, ואולי אף בשל השפעה לא הוגנת או זיוף. התנגדות זו נסמכה, בין היתר, על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה שמונה על-ידי בית המשפט, אשר קבע כי האב סבל מדמנציה ודיכאון חמור עוד משנת 2006, ולכן לא היה כשיר משפטית לערוך צוואה בשנת 2014.

• כשרות לעריכת צוואה – זוהי דרישה מחוק הירושה, לפיה אדם חייב להיות בעל שיקול דעת ברור כדי להוריש את רכושו.
• צוואה שאינה עומדת בדרישה זו עלולה להיפסל.

העדפות בית המשפט: האם רצון המוריש גובר?

בפסק הדין המפורט, התייחס השופט הבכיר להכרעה בין חוות דעת המומחה לבין מכלול הראיות הנוספות שבתיק. למרות שמשקל רב מיוחס בדרך כלל לעדות רופא מומחה שמונה על-ידי בית המשפט, נקבע שכאן אין די ב"ניתוח שלאחר המוות" כדי לקבוע חד-משמעית חוסר כשרות.

בין היתר, הסתמך בית המשפט על סרטון בו תועד המנוח מברך בחתונת נכדו בסמוך למועד עריכת הצוואה, ונראה צלול וממוקד. עוד הודגש שכל בני המשפחה, לרבות המתנגדת, הביעו לאורך השנים הסכמה לרצון האב להוריש את העסק לבן, כמצוין בתסקירים ישנים שנערכו בעבר. חוות דעת גרפולוגית מקצועית הצטרפה לעדויות נוספים, והפריכה את טענת הזיוף.

• פסק הדין מדגיש את חשיבות כיבוד רצון המוריש, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואה ובמכלול הנסיבות.
• נפסק שאין בראיות המובאות כדי להוות "ראיה חד משמעית" לאובדן כשרות האב במועד עריכת הצוואה.

השלכות ההחלטה: זכויות היורשים והמשמעות למשפחות

המשמעות המעשית של פסק הדין היא שהבן, שעבד בעסק המשפחתי וליווה את אביו שנים רבות, יירש את החנות לבדו ולא יידרש לחלוק אותה עם אמו ואחיותיו, בהתאם לרצון שגילה האב בצוואתו. ההתנגדות נדחתה על כל חלקיה, תוך חיוב היורשת המתנגדת בתשלום הוצאות משפטיות ושכר טרחת עורך דין.

מדובר בפסיקה המעבירה מסר חשוב: גם קיומה של חוות דעת רפואית איננה סוף פסוק, במיוחד כאשר יש ראיות אחרות התומכות בכשרות המוריש וברצונו הברור. בית המשפט יבחן את מלוא התמונה העובדתית, ולא יסתפק במסקנות רפואיות בדיעבד, אלא יתחשב גם בהתרשמות ישירה, בעדויות ובחומר נוסף.

משמעות רחבה למעמד הצוואה

פסק הדין מדגים כי לא די בקיומן של השערות או ספקות לגבי מצבו הבריאותי של אדם על מנת לפסול צוואה. יש צורך בהוכחות מוצקות לכך שהמצווה לא היה כשיר בעת חתימת המסמך, או שקיימים ליקויים ניכרים. כל עוד לא מתקיימים תנאים אלה ובית המשפט משתכנע כי המוריש פעל מתוך רצון חופשי ושיקול דעת סביר – ייטה לאשר את הצוואה ולתת לה תוקף.

• רצון המצווה הוא העיקר בכל הנוגע לחלוקת העיזבון.
• התנגדות לצוואה חייבת להתבסס על תשתית ראייתית ממשית.
• עצם העובדה שאחד היורשים טיפל בנכסים עשויה להקנות לו יתרון בצוואה, אם זהו רצון המצווה.

לסיכום, מדובר בהחלטה המדגישה את גישת בתי המשפט בישראל להעדיף את רצון המנוח כאשר הוא משתכנע כי הוא משקף החלטה חופשית ושקולה – וזאת גם כאשר קיימות מחלוקות רפואיות או התנגדות מצד חלק מהיורשים.