בית הדין הרבני הכריע: דירת המגורים תישאר בבעלות הבעל בלבד ולא תתחלק בין בני הזוג

פסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני בעיר מרכזית בישראל מפנה זרקור לסוגיית חלוקת נכסים בין בני זוג בהליכי גירושין, ומדגים כיצד בית הדין רואה בנכסים בעלי רקע משפחתי-סנטימנטלי שונים מנכסים רגילים.

רקע המקרה וההליך המשפטי

בני זוג, שנישאו בראשית העשור הראשון של שנות ה-2000, סיימו את נישואיהם לאחר עשרים שנה. בעקבות משבר ביחסים, פנה הבעל לבית הדין הרבני בבקשה לסיים את קשר הנישואין. בין הסוגיות שהתעוררו היה עתידה של דירת המגורים, שהייתה רשומה על שמו בלבד.

האישה, שטענה לאורך ההליכים כי יש לראות בדירה נכס משותף, ביקשה לחלקה בחלקים שווים עם הבעל. זו דרשה לקבל 50% מהזכויות בדירה. לטענתה, הדירה שופצה והורחבה לאורך השנים, כאשר חלק מהמימון לשיפוץ הגיע מכספיה האישיים, והמשכנתה שנלקחה הייתה משותפת.

• הדירה נרכשה על ידי הבעל מאביו, והוא התחייב לשלם עליה סכום משמעותי, אך הספיק להעביר רק מקצת מהסכום עד למועד הגירושין.
• הבעל טען, בין היתר, כי האישה ניהלה קשרים רומנטיים מחוץ לנישואים. האישה מצידה הכחישה בגידה, אך הודתה כי ניהלה התכתבות עם אדם אחר "ללא כל מגע פיזי".

מהי כוונת שיתוף בנכס?

במערכת המשפט בישראל קיים עיקרון הידוע בשם "כוונת שיתוף". המשמעות: כאשר בני זוג חיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף, עשוי להיווצר חזקה שבני הזוג התכוונו לשתף האחד את השני בזכויות הנכס, על אף שרק אחד מהם רשום כבעלים הרשמי.

עם זאת, כאשר מדובר בנכס משפחתי שהגיע בירושה, בית המשפט או בית הדין בוחנים האם הצדדים אכן גילו התנהגות שממנה עולה כי נותן הנכס (ההורה או היורש) התכוון לשתף את בן הזוג השני בבעלות. כל מקרה נבחן לגופו, בהתחשב במשך השהייה בדירה, בהשקעות שנעשו ובנסיבות התקופה.

• בדירה נשוא ההליך, גרו הצדדים פחות מתשע שנים עד לקרע ביניהם, תקופה שלא נחשבת ארוכה במיוחד במשפט המשווה לצורך הוכחת שיתוף.
• כמו כן, ערכה הסנטימנטלי של הדירה למשפחה שימש שיקול מרכזי.

עמדת הדיינים: הנכס יישאר במשפחה

בית הדין הרבני קבע כי נסיבות המקרה הספציפיות אינן מעידות על כוונה לשיתוף בבעלות על הדירה בין הבעל לאישה. הדיינים הדגישו שלדירה יש ערך רגשי ומשפחתי מיוחד – מדובר בנכס שעבר מהאם לאב, מהאב לבן, ולטעמם רצון המשפחה הוא שהדירה לא תועבר לידיים מחוץ למשפחה.

הדיינים נימקו כי קיימת חשיבות בשימור נכס משפחתי, וכי גם במסורת היהודית ניתן למצוא עוגן למושג הזה – כמו למשל מצוות השבת קרקעות לנחלה משפחתית בשנת היובל. הם ציינו כי בחירת אביו של הבעל להעביר את הדירה לבנו בלבד, כאשר זה נשוי, מלמדת על כוונה לא לאפשר שותפות לאשתו בנכס.

השפעת שיפוץ הדירה ומימון משותף

אחת מטענותיה המרכזיות של האישה הייתה כי ההשקעה הכלכלית המשותפת בדירה – הן באמצעות לקיחת משכנתה על שם שני בני הזוג, והן מכספים שיצאו מכיסה – מצדיקה הענקת זכויות גם לה. הדיינים דחו טענה זו: נקבע כי העובדה שכספים שותפו בשיפוץ לא משנה את אופיו של הנכס. לדבריהם, אין לראות את ההשתתפות בשיפוץ ואף לא את המימון המשותף כתשתית מספקת לשיתוף בזכויות בדירה עצמה, אלא לכל היותר השקעה שנעשתה מתוך רצון משותף להיטיב את החיים המשותפים כל עוד התקיימו.

בהחלטתם הוסיפו הדיינים כי "מה שהאישה הוציאה – הוציאה, ומה שאכלה – אכלה", כלומר – היא נהנתה משיפוץ הדירה וממגורים בה לאורך השנים, ואין לה כעת עילה לקבלת פיצוי או זכויות בעלות.

סיכום החלטת בית הדין

בסופו של ההליך, קיבל בית הדין את עמדת הבעל ודחה את תביעת האישה לשיתוף בדירה. נפסק כי הדירה תישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ומרגע עזיבת האישה תוטל עליו בלבד האחריות להחזר המשכנתה.

• בין הנימוקים: העדר משך מגורים ממושך דיו, אי הוכחת כוונת שיתוף ברורה, הערך הרגשי והסנטימנטלי למשפחה, וכן אופי העברת הדירה מאב לבן.
• מונחים משפטיים כמו "כוונת שיתוף" קיבלו כאן פרשנות מצמצמת לאור נתוני המקרה והרקע של ירושה משפחתית.

תוצאה זו ממחישה כי במצבים בהם נדון עתידו של נכס משפחתי שעבר בירושה, גם אם בוצעו בו שיפוצים במימון הדדי, לא תמהר הערכאה השיפוטית לראות בו כ"נכס משותף", אלא אם התקיימו נסיבות מובהקות המצביעות על כוונת שיתוף ספציפית.

לסיכום

פסק הדין מדגיש את חשיבות הנסיבות האישיות, הסנטימנטליות והמשפחתיות בקביעת חלוקת רכוש בעת גירושין. בית הדין הרבני קבע כי דירת ירושה, אשר עברה מהורים לילדיהם ונושאת ערך רגשי רב, לא תחולק בין בני הזוג כל עוד לא הוכח במפורש כי הייתה כוונה לשיתוף בין הבעל לאישה. בכך, מסתמן כי בתי הדין והשופטים מבכרים לשמר נכסים מסוג זה בתוך משפחת המוריש, ומצמצמים את האפשרות להחיל עליהם הלכות של שיתוף רכושי בין בני זוג.