העליון דחה עתירה למסירת מידע על עצורים מרצועת עזה: ההסדר חל ביהודה ושומרון בלבד

בית המשפט העליון דחה עתירה מינהלית שביקשה לחייב את גורמי הביטחון למסור מידע על מקום הימצאו ועל זהות הגורם המחזיק בשני תושבי רצועת עזה, שלפי הנטען נעצרו בידי כוחות ישראל במהלך אירועי תחילת אוקטובר 2023 סמוך למעבר בצפון הרצועה. ההרכב קבע כי ההסדר המשפטי שעליו נשען העותר – הוראות הצו בדבר הוראות ביטחון באזור יהודה ושומרון – אינו חל ברצועת עזה, וכי לא הוצג מקור נורמטיבי המקים חובה למסירת המידע המבוקש. עוד צוין כי גם לפי ההסדר שעליו הסתמך העותר, מסירת מידע לעצורים נועדה לקרוביהם, בעוד שבמקרה הנדון העותר אינו פועל בשם בני המשפחה.

רקע לעתירה

בעתירה טען ארגון זכויות אדם כי שני תושבי רצועת עזה, שתוארו כעובדי תקשורת שיצאו לשטח על מנת לתעד את הלחימה, נעצרו בידי כוחות הביטחון בסמוך למעבר גבול. לפי הנטען, קרוביהם הבחינו במעצר בסרטון שפורסם בתקשורת. הארגון ביקש כי בית המשפט יורה לצה"ל למסור לארגון מידע עדכני על מקום הימצאם של השניים ועל זהות הגורם המחזיק בהם. לחילופין, התבקש צו שיחייב רשות מוסמכת בצבא להחזיק מאגר מידע עדכני לגבי כל עצור מרצועת עזה שנלקח למעצר במהלך הלחימה, ולהעמידו לעיון לפי הצורך. בנוסף נטען כי אם יימצא שהשניים נתונים במעצר בישראל בניגוד לדין, יש להורות על שחרורם.

לטענת הארגון, הדין הצבאי המסדיר מעצרים באזור יהודה ושומרון קובע חובה לעדכן את בני משפחתו של עצור בדבר מעצרו ומיקומו, והפסיקה הכירה בחובה מינהלית ליידע את משפחות העצורים. מכאן, לשיטתו, יש להחיל את ההיגיון המשפטי גם על מקרה שבו תושבי רצועת עזה נלקחו למעצר במהלך לחימה.

עמדת המדינה

המשיבים – גורמי הביטחון ומשרדי הממשלה הרלוונטיים – ביקשו לדחות את העתירה על הסף. לטענתם, אין להקיש מן ההסדרים החלים בישראל או באזור יהודה ושומרון על מצבי לחימה ברצועת עזה. נטען כי הדין שעליו נשען העותר אינו חל גיאוגרפית ברצועה, וכי ממילא העותר אינו פועל בשם בני משפחה, כפי שמתבקש גם לפי אותו הסדר. המשיבים הוסיפו כי רשויות המדינה מבצעות רישום פנימי של כלל העצורים המוחזקים במתקני מעצר רשמיים, אך אין חובה משפטית להתיר עיון גורף או למסור מידע לעותר שאינו בן משפחה, במיוחד בנסיבות לחימה ובעניינם של תושבי שטח עוין.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט העליון קיבל את עמדת המשיבים ודחה את העתירה. נקבע כי הצו בדבר הוראות ביטחון שעליו הסתמך העותר הוא יציר סמכותו של המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, ולכן תחולתו הגאוגרפית מוגבלת לשטח זה בלבד. מאחר שהעתירה נוגעת לשני תושבי רצועת עזה שנלקחו למעצר במהלך לחימה ברצועה, אין להחיל את מנגנוני המידע הקבועים בצו. מעבר לכך, גם לפי אותו מנגנון – ככל שהיה רלוונטי – המידע נמסר לקרוביו של העצור, בעוד שהעותר אינו פועל בשם בני משפחה אלא כגוף אזרחי.

בית המשפט חזר והדגיש את ההבחנה המהותית בין המסגרת המשפטית החלה באזור יהודה ושומרון לבין זו החלה ברצועת עזה. מאז נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה באמצע העשור הקודם, ישראל אינה מפעילה בה שליטה אפקטיבית ואינה מחזיקה בה סמכויות שלטוניות. משמעות הדברים היא שהמארג הנורמטיבי איננו זהה; בעוד שבאזור יהודה ושומרון פועלים כללים ייחודיים של שלטון צבאי ותפיסה לוחמתית, בכל הנוגע לרצועת עזה ההסדרים המשפטיים נבחנים לאור דיני הלחימה וכללי המשפט הציבורי הבינלאומי, כפי שפורשו בפסיקה. לכן אין לגזור מדיני המעצר האזוריים חובה שמחייבת מסירת מידע ביחס לעצורים מרצועת עזה שנלקחו בנסיבות קרביות.

בית המשפט התייחס גם להקשרים מהעבר שבהם התאפשרה פנייה נקודתית לגורמי כליאה צבאיים לגבי עצורים שנלקחו במהלך עימותים ברצועת עזה. הובהר כי אותם הסדרים היו תוצאת נכונות מנהלית "לפנים משורת הדין", היינו אמצעי חסד נקודתי המונח לשיקול דעת גורמי הביטחון, ולא חובה משפטית כללית. לפיכך אין בכוחם לשמש בסיס משפטי המחייב כיום את המדינה למסור מידע לעותר שאינו בן משפחה.

הסבר משפטי קצר

הצו בדבר הוראות ביטחון הוא מכלול הוראות צבאיות המסדירות בין היתר מעצרים, הליכים בפני רשויות ביטחון וזכויות עצורים באזור יהודה ושומרון. אחד מעקרונותיו הוא מתן מידע בסיסי לבני משפחה על מעצר ועל מקום החזקתו של אדם. עיקרון זה נועד לאזן בין צורכי ביטחון לבין זכויות היסוד של העצור ומשפחתו, והוא נתון לתיחום גיאוגרפי ותכליתי ברור.

המונח "שליטה אפקטיבית" מתאר מצב שבו כוח שולט בשטח לא רק צבאית זמנית אלא גם מפעיל סמכויות שלטוניות מהותיות. כאשר מתקיימת שליטה כזו, חל בדרך כלל מערך כללים אופייני לתפיסה לוחמתית, לרבות אחריות רחבה יותר כלפי התושבים. מקום שאין שליטה אפקטיבית, ההסדרה המשפטית נבחנת בעיקר כלפי פעולות לחימה המכוונות נגד ישות עוינת, תוך הסתמכות על כללי המשפט הציבורי ועל דיני הלחימה, והחובות המוטלות שונות מטבען.

לצד זאת, נזכיר כי גם בתקופות עימות, רשויות האכיפה והכליאה בישראל מחויבות בניהול רישומים פנימיים מסודרים של עצורים המוחזקים במתקנים שבאחריותן. עם זאת, אין חובה כללית בדין למסור מידע לכל גורם חיצוני שאינו בן משפחה, ובוודאי שלא בשעת לחימה כאשר נשקלים שיקולי ביטחון, מודיעין וחשש לפגיעה בכוחות או בניהול הפעולות הצבאיות.

נקודות מרכזיות מפסק הדין

• העתירה התבססה על הוראות דין אזוריות החלות ביהודה ושומרון, אך בית המשפט קבע כי הוראות אלה אינן חלות ברצועת עזה.
• גם אילו היה ההסדר רלוונטי, מידע על מעצר ומיקום נמסר לקרובי העצור; העותר לא פעל בשם בני משפחה.
• מאז היציאה הישראלית מהרצועה, ישראל אינה מחזיקה "שליטה אפקטיבית" בשטח זה; לפיכך מערך החובות המשפטיות שונה מזה החל באזור יהודה ושומרון.
• אין מקור נורמטיבי כללי המחייב למסור מידע לעותר ביחס לעצורים מרצועת עזה שנעצרו אגב פעולות לחימה.
• הסדרים קודמים שאפשרו פנייה נקודתית לקבלת מידע היו במחווה מנהלית "לפנים משורת הדין" בלבד, ולא יצרו חובה משפטית.
• רשויות המדינה מנהלות רישום שגרתי של עצורים במתקני הכליאה הרשמיים, אך אין זכות עיון גורפת לגורמים שאינם בני משפחה.
• האיזון בין שיקולי ביטחון לבין זכויות עצורים ומשפחותיהם ייבחן לפי המסגרת המשפטית הרלוונטית לכל זירה.
• התוצאה המעשית: העתירה נדחתה ולא ניתן צו המחייב מסירת מידע לעותר במקרה זה.

השלכות והקשרים רחבים

החלטה זו מחדדת לארגוני חברה אזרחית ולבאיהם שערכאות מינהליות יידרשו להצביע על עיגון ברור בדין טרם יינתן סעד המחייב את המדינה למסור מידע על עצורים מרצועת עזה שנלקחו במהלך לחימה. מקום שבו העותר אינו בן משפחה, הסיכוי לקבלת סעד פוחת משמעותית, גם בשל המסגרת הנורמטיבית וגם בשל המשקל שניתן לשיקולי ביטחון ומבצעיות.

למשפחות המבקשות לדעת על יקיריהן, פסק הדין מלמד כי הערוץ המתאים הוא פנייה פרטנית וממוקדת מצד קרובי משפחה, ככל שהדבר מתאפשר ובשים לב לשיקולי הביטחון. אף שאין חובה כללית בדין למסור מידע, גורמי המדינה עשויים לשקול בקשות כאלה במישור המנהלי בהתאם לנסיבות, וזאת מבלי ליצור זכות קנויה או מנגנון קבוע.

מבחינה מערכתית, ההכרעה משמרת את ההפרדה בין שתי המסגרות המשפטיות: אזור יהודה ושומרון, שבו פועל צו ביטחון צבאי עם הסדרים מוגדרים, לבין רצועת עזה, שבה נקבע כי החובות והאיזונים שונים לנוכח היעדר שליטה אפקטיבית וההקשר הלחימתי. ההבחנה אינה רק טכנית-גיאוגרפית אלא משקפת תפיסה משפטית בדבר היקף הסמכויות והחובות של המדינה כלפי תושבים הנמנים עם ישות עוינת בזמן עימות.

לסיכום המעשי, עתירות המבקשות להרחיב את מנגנוני המידע מן הזירה האזורית לזירת לחימה ברצועת עזה צפויות להיתקל במחסום נורמטיבי, אלא אם יופיע מקור משפטי ברור, או מדיניות מנהלית ייעודית שתאמץ את ההסדר בהיקף מסוים. כל עוד לא נקבע מנגנון כזה, יוסיף בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, תוך מתן קדימות לשאלות סמכות, תחולה גיאוגרפית, זהות העותר ומידת הזיקה המשפחתית לעצור המבוקש.

בסיום, ההרכב דחה את העתירה ללא מתן צו, והותיר את האפשרות לפניות פרטניות של בני משפחה לשיקול דעת הרשויות ולנסיבות הביטחוניות העדכניות.