בג״ץ חייב את שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לשם בחירת נשיא לעליון: דרישת "הסכמה רחבה" אינה יכולה לעכב את המינוי ללא גבול

בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי שר המשפטים מחויב להפעיל את סמכותו ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים לשם בחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליון. נקבע כי מדיניות של עיכוב מינוי בשל היעדר "הסכמה רחבה" בין חברי הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם הדין, וכי אין בכוחה לשנות את המנגנון שקבע המחוקק. בית המשפט הורה לשר לפרסם בתוך 14 ימים את רשימת המועמדים לתפקיד, ולאחר תום פרק הזמן הקבוע בכללי הדיון – לכנס את הוועדה ולהעמיד את המועמדות להצבעה.

הרקע: פרישה, משרות פנויות והימנעות מכינוס הוועדה

בסוף שנת 2023 פרשו מכהונתם נשיאת בית המשפט העליון ושופטת נוספת, עם הגיען לגיל פרישה. מאז, פועל בית המשפט העליון בהרכב חסר, וללא נשיא קבוע. שופט ותיק מבית המשפט העליון מכהן מאז כממלא מקום הנשיא. במקביל, הוועדה לבחירת שופטים לא כונסה לצורך השלמת המינויים. השר, המשמש יו"ר הוועדה, נמנע מהפעלה יזומה של סמכות הכינוס מתוך מטרה להשיג "הסכמה רחבה" בין חברי הוועדה לגבי זהות הנשיא הבא.

העתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק התמקדה בדרישה להורות לשר להפעיל את סמכותו ולהניע את הליך הבחירה. לטענת העותרים, העיכוב הממושך פוגע בפעילותה התקינה של הרשות השופטת ובאמון הציבור, וסטה מחובת הפעולה בזמן סביר. מנגד טען השר כי אופן הפעלת הסמכות נתון לשיקול דעתו, וכי אין למנות נשיא לעליון ללא קונצנזוס רחב בוועדה. עוד נטען כי שופטי העליון מצויים בניגוד עניינים מוסדי בנוגע להליך, ועל כן ראוי להימנע מהכרעה שיפוטית בסוגיה.

טענות הצדדים: מהו גבול שיקול הדעת של השר

העותרים טענו כי סמכות הכינוס של הוועדה אינה ריקה מתוכן, וכי על השר להפעילה באופן יעיל וסביר. לשיטתם, הדין מבחין בין מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון לבין בחירת נשיא מבין השופטים המכהנים בו. בעוד מינוי שופטים חדשים מחייב רוב מיוחד, בחירת נשיא נעשית לפי כללי ההצבעה הרגילים בוועדה. לכן, היצמדות לתנאי של "הסכמה רחבה" כתנאי מוקדם לכינוס או להצבעה חורגת מן החוק ומביאה לשיתוק המנגנון שקבע המחוקק.

השר טען כי שיקול ההסכמה הרחבה נועד לחזק את אמון הציבור ולהבטיח נשיא שיוכל להנהיג את מערכת המשפט באופן המגשר בין עמדות שונות. עוד נטען כי זוהי פרקטיקה מקובלת בעבר – לעיתים אף למנות את הוותיק שבשופטים – ועל כן אין פסול במדיניות שנועדה להשיג תמיכה רחבה ככל האפשר. לשיטתו, הפעלת הסמכות תלויה בנסיבות, והיעדר הסכמה רחבה מצדיק דחייה עד לגיבוש פתרון.

המסגרת הנורמטיבית: מנגנון בחירה ותכליתו

הדין קובע מנגנון מוסדר לבחירת שופטים ולבחירת נשיא בית המשפט העליון. הוועדה לבחירת שופטים היא הגוף המוסמך להכריע במינויים, והחוק מבחין בין סוגי מינויים שונים: מינוי שופטים חדשים לעליון דורש תמיכה מיוחדת, ואילו בחירת נשיא ומשנה לנשיא נעשית מקרב השופטים המכהנים בבית המשפט העליון. הבחנה זו משקפת תכלית רגולטורית כפולה: מצד אחד להבטיח איכות ושיקול דעת מחמיר בבחירת שופטים חדשים לעליון; מצד שני לשמר יציבות ניהולית ומנהיגותית על ידי בחירה יעילה של נשיא מתוך המותבים המכהנים, ללא הצבת מחסום הכרעה מוגבר.

עוד ציין בית המשפט כי לאורך השנים התקבעה פרקטיקה של קידום הנשיא מתוך בית המשפט עצמו, לעיתים על בסיס בכירות וניסיון, אולם פרקטיקה זו אינה משנה את הוראות החוק. היא לכל היותר משמשת אינדיקציה לחוכמת ההסדר ולכוונת המחוקק שלא להכביד על בחירת נשיא קבוע.

ההכרעה: שיקול של "הסכמה רחבה" – כן; חסימה בלתי מוגבלת – לא

פסק הדין, שניתן בידי מותב מורחב ובחוות דעת מרכזית של שופטת בכירה, קיבל את העתירה ביחס לחובת השר לכנס את הוועדה לבחירת נשיא. נקבע כי שיקול של ניסיון להגיע להסכמה רחבה הוא רלוונטי ולגיטימי, אך אינו יכול לגבור על תכלית החוק ולא יכול להצדיק שיתוק ממושך של המנגנון. כאשר העיכוב נמשך זמן רב, ומתוצרותיו פגיעה ניכרת בסדרי עבודת בית המשפט העליון ובראשות הרשות השופטת, חובה על השר להפעיל את סמכותו ולהביא את הסוגיה להכרעת הוועדה.

בית המשפט הדגיש כי בחירת נשיא מבין השופטים המכהנים בבית המשפט העליון נעשית לפי כללי הרוב הרגילים של הוועדה, ולא בכללים המחמירים החלים על מינוי שופטים חדשים לעליון. פירוש המרחיב את דרישת הרוב המיוחד גם לבחירת נשיא אינו מתיישב עם מבנה החוק ועם התכלית הנורמטיבית שלו. החמרה כזו משמעה שינוי של מנגנון הבחירה שנקבע בחוק בלא תיקון חקיקה מתאים.

מבחינה מינהלית, קבע בית המשפט כי מתן משקל בלעדי לשיקול הקונצנזוס – תוך התעלמות משיקולים רלוונטיים אחרים כמו הצורך בהשלמת מינויים במועד, מניעת פגיעה מתמשכת בפעולת הערכאה העליונה, ושמירה על מנהיגות מוסדית יציבה – פוגם בשיקול הדעת ומצדיק התערבות. המדיניות יוצרת בפועל מצב שבו ניתן לעכב מינוי לזמן בלתי מוגבל, הנוגד את תכלית ההסדר ואת עקרון הסבירות.

הסעד: פרסום מועמדים בתוך 14 ימים וכינוס הוועדה לאחר מכן

בסיום פסק הדין ניתן צו מוחלט: השר יפרסם ברשומות את רשימת המועמדים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בתוך 14 ימים ממועד פסק הדין, ויכנס את הוועדה להכרעה בסמוך לאחר תום פרק הזמן הקבוע בכללי הדיון. בית המשפט הבהיר כי אינו ממנה נשיא בעצמו ואינו מורה לוועדה כיצד להצביע. הוא רק משיב את ההליך למסלולו החוקי ומונע מצב שבו שיקול אחד – חשוב ככל שיהיה – משתק את מנגנון המינוי.

עוד צוין כי ההכרעה מתמקדת במינוי נשיא קבוע, נוכח הפגיעה המוסדית החריפה הנובעת מהיעדרו של נושא התפקיד. סוגיות אחרות, כגון מינוי שופטים חדשים לעליון, תתבררנה בהתאם לכללים החלים עליהן ועל פי דרישות התמיכה המיוחדות שהדין קבע.

המשמעויות החוקתיות והציבוריות

בית המשפט עמד על כך שנשיא בית המשפט העליון הוא דמות הנהגה מוסדית – אחד מסמלי השלטון – המופקד על התוויית מדיניות שיפוטית ועל ייצוג הרשות השופטת מול הרשויות האחרות. חולשת מנהיגות ממושכת בשל היעדר מינוי קבוע פוגעת בפעולת המערכת, בניהול עומסים, בקביעת סדרי עדיפויות ובהקניית ודאות ארגונית. כאשר המחוקק בחר במנגנון בחירה ברור ובכללי רוב ידועים, אין מקום להוסיף תנאי סף שאינו קבוע בדין ולכפותו כאמת מידה בלעדית.

מבחינת המשפט המינהלי, ההכרעה מעגנת כלל מנחה: סמכות שלטונית שיש להפעילה במועד סביר אינה יכולה להידחות ללא גבול בטענה לשיקול יחיד, גם אם הוא שיקול ראוי. סמכות כזו נועדה להגשים תכלית, והימנעות ממימושה לאורך זמן – תוך פגיעה ממשית באינטרסים הציבוריים – מזמינה ביקורת שיפוטית והתערבות נקודתית להשבת המערכת לפסים שנקבעו בחוק.

• הוועדה לבחירת שופטים היא הבמה להכרעה במינוי נשיא העליון, ולא לשיתוק ההליך עד להשגת קונצנזוס מלא.
• בחירת נשיא מקרב השופטים המכהנים נעשית לפי כללי רוב רגילים, להבדיל ממינוי שופטים חדשים לעליון הדורש תמיכה מיוחדת.
• שיקול של "הסכמה רחבה" רלוונטי, אך אינו חזות הכול ואינו גובר על תכלית החוק והצורך במינוי בזמן ראוי.
• עיכוב ממושך יוצר פגיעה מוסדית ניכרת ומצדיק התערבות שיפוטית למניעת שינוי דה-פקטו של מנגנון החקיקה.
• הצו שניתן אינו קובע זהות מועמד, אלא מחייב את השר להשלים את השלבים הדיוניים ולכנס את הוועדה.

מה הלאה: לוחות זמנים וציפיות

בהתאם לצו, בתוך 14 ימים אמורה להתפרסם רשימת מועמדים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. לאחר תום פרק הזמן הדיוני, על הוועדה להתכנס ולהכריע. הסוגיה העקרונית – האיזון בין חתירה להסכמה רחבה לבין חובת פעולה עניינית בזמן – הוכרעה: ניתן לשאוף להסכמות, אך לא במחיר עצירת המנגנון החוקי. המשמעות המעשית היא חזרה לשגרת מינוי סדורה, שקופה ומבוססת נורמות קבועות מראש.

על פי פסק הדין, האחריות לממש את הצו ולעגן הנהגה מוסדית יציבה מוטלת על יו"ר הוועדה וחבריה. הציבור, מערכת אכיפת החוק והמערכת המשפטית כולה מצפים להשלמת המינוי ללא דיחוי נוסף. במקביל, ההכרעה השתדלה שלא לנעול את הדלת לשיח בוועדה והשאירה מרחב לפשרות בתוך גבולות ההסדר החוקי.

לסיכום, בית המשפט הבהיר כי סמכויות השר מעוגנות בחוק, אך תכליתן אינה לאפשר עיכוב בלתי מוגבל של מינויי מפתח. בחירת נשיא קבוע לעליון היא רכיב חיוני בתפקוד הרשות השופטת ובשמירה על אמון הציבור. הפתרון שאימץ בג"ץ אינו כופה הכרעה מהותית, אלא מגן על הכללים הפרוצדורליים שנקבעו בדין ומבטיח שההליך המוסדר יצא לדרך – כאן ועכשיו.