בג"ץ דחה עתירה לקיום מחאות בצפון: האיזון בעת מלחמה מטה לכיוון ביטחון הציבור ואילוצי המשטרה

בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, דחה עתירה שדרשה להתיר תהלוכות מחאה בשתי ערים בצפון הארץ נגד המהלכים הצבאיים בעזה. אף שהודגש כי חופש ההפגנה הוא זכות יסוד מרכזית בשיטת המשפט הישראלית, נקבע כי בעת מלחמה, כאשר החשש להפרת שלום הציבור גבוה והמשטרה פועלת תחת עומס חסר תקדים, ניתן להצדיק מגבלות קונקרטיות ואף איסור נקודתי. פסק הדין מבהיר: השערים למחאה אינם נעולים, אולם כיום האיזון נוטה לביטחון הציבור ולאילוצי כוח האדם.

הרקע לעתירה והסעד שהתבקש

העותרים ביקשו להורות למשטרה לתת רישיון לקיום תהלוכות ועצרות בשתי רשויות מקומיות בצפון, וכן לבטל הנחיה כללית שלטענתם פירושה איסור גורף על מחאות העוסקות בהתפתחויות המלחמה בעזה. לטענתם, מניעה מוקדמת של מחאה בשל תוכנה אסורה ואינה בסמכות, וכי חופש ההפגנה אינו יכול להידחה רק מפני שהמסרים קשים לשמיעה בתקופה רגישה.

מנגד, המשטרה טענה לשתי עילות מרכזיות המצדיקות את הסירוב: ראשית, קיים חשש בדרגה של "ודאות קרובה" לפגיעה ממשית וחמורה בסדר הציבורי ובשלום הציבור אם יתקיימו האירועים; שנית, המחוזות הרלוונטיים פועלים בעומס כוח אדם קיצוני עקב פריסת כוחות רחבה ואיומים ביטחוניים בצפון, כך שהקצאת ליווי משטרתי נרחב להפגנות תחייב הסטת שוטרים ממשימות חירום של פיקוח נפש.

המסגרת הנורמטיבית: חופש ההפגנה וזכויות היסוד

חופש ההפגנה והתהלוכה נגזר מחופש הביטוי והוכר בפסיקה כזכות יסוד מהותית בדמוקרטיה. הזכות מחסה גם עמדות חריגות ובלתי פופולריות, ובפרט מחאה פוליטית הנוגעת לעניינים ציבוריים בוערים. עם זאת, ככל זכות יסוד בישראל, מדובר בזכות יחסית ולא מוחלטת. תחת נסיבות מסוימות, ניתן להגבילה כאשר מתקיים סיכון ממשי ומוחשי לביטחון הציבור או לסדר הציבורי.

ההלכה הפסוקה עיצבה מבחנים לאיזון בין הזכות להפגין לבין חובות המדינה לשמור על שלום הציבור. המבחן העיקרי צופה פני סיכון ומחייב קיומו של חשש ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי ודאות קרובה, לפגיעה חמורה. לצד זאת, קיים עקרון שלפיו ההגבלות על הזכות להפגין אמורות להיות ניטרליות תוכן, ולהתמקד בזמן, במקום ובאופן. איסור על עצם קיום האירוע הוא צעד קיצוני, ומוצדק רק כמוצא אחרון.

יישום העקרונות על נסיבות העתירה

בהכריעו בעתירה, ההרכב שעמד בראשו שופט בכיר הבהיר כי נקודת המוצא היא הכרה במשקל הרב של חופש המחאה גם בעתות חירום. יחד עם זאת, נקבע כי הראיות והנתונים שהוצגו על ידי המשטרה משקפים מציאות ביטחונית חריגה: העורף הפך חזית, ישנו איום טילים מתמשך בגזרה הצפונית, והשוטרים פרוסים בפריסה רחבה ועובדים במשטרי חירום ממושכים. בנסיבות אלה, הדרישה להציב כוח משטרה גדול על מנת ללוות תהלוכות המוניות משמעה הסטה של משאבים חיוניים במשימות הצלת חיים ומניעת פגיעה מיידית בציבור.

בית המשפט קיבל את עמדת המשטרה כי שילובם של החשש הקונקרטי להסלמה פנימית והיעדר משאבים מספקים להבטיח סדר וביטחון ברמה הנדרשת מעלה את רמת הסיכון לרף של "ודאות קרובה". משכך, ועל רקע מאזן הנזקים הקיים, נקבע כי בשלב זה אין לאפשר את קיום התהלוכות המבוקשות. ההכרעה התבססה על המצב העדכני בעת מתן פסק הדין, לרבות תמונת מצב מודיעינית ולוגיסטית עדכנית.

הבחנה בין תוכן המחאה לסדרי הבטיחות

בית המשפט הדגיש כי שיקולי המשטרה והתוצאה אינם נשענים על עמדות המוחים או על תוכן מסרי המחאה. אדרבה, נקבע כי המשטרה מחויבת להעריך כל בקשה באופן ענייני וניטרלי, ולהעדיף פתרונות מידתיים: שינוי מועד, צמצום היקף, קביעת מסלול חלופי או התכנסות במתחם סגור. איסור מוחלט על תהלוכה או עצרת ברחוב נשקל רק כאשר אין חלופה פחות פוגענית המסוגלת להבטיח את שלום הציבור באופן סביר.

בהקשר זה, המשטרה ציינה כי אירוע מחאה התקיים לאחרונה באולם סגור ביישוב סמוך, וכי אם הייתה מוגשת בקשה לנוסח דומה—עצרת מוגבלת משתתפים במתחם סגור—הבקשה הייתה נשקלת בחיוב. האמירה הזו קיבלה ביטוי בפסק הדין, כחלק מהחובה לשקול פתרונות מידתיים ולאמץ גישה דינמית וחולפת בזמן.

משמעות ההכרעה בעת מלחמה: שערי המחאה פתוחים, בכפוף לאילוצים

לצד דחיית העתירה, ההרכב ציין במפורש כי אין ללמוד מהחלטה זו על איסור גורף לקיים הפגנות בזמן מלחמה. להיפך: מחאה ציבורית במצבי משבר חשובה במיוחד לשיח הדמוקרטי. עם זאת, כאשר מתקיימות נסיבות חריגות—כמו עומס ביטחוני ועומס משטרתי בצפון, איום מתמשך בעורף, והצורך הדחוף להציב כוחות למשימות הגנה—המיידיות של הסיכון גוברת, ומצדיקה התערבות נקודתית ומוגבלת בזמן.

עוד הובהר כי התשתית העובדתית על בסיסה התקבל פסק הדין היא קונקרטית למועד ההכרעה. המשטרה התחייבה כי בקשות עתידיות ייבחנו לגופן, על בסיס הערכות מצב עדכניות ובהתחשב במיקום, בזמן, בהיקף המשתתפים ובדפוסי האבטחה האפשריים. משמעות הדברים היא שמדובר בהחלטה מצבית ולא בהלכה גורפת.

הנחיות מעשיות למארגני מחאות בעת חירום

פסק הדין מסמן מסלול פעולה למארגנים המבקשים לממש את חופש המחאה תחת אילוצים ביטחוניים ומשטרתיים:

• העדפת התכנסות במתחם סגור ומבוקר על פני תהלוכה או עצרת תחת כיפת השמים, כאשר הדבר אפשרי.
• צמצום היקף האירוע והגבלת מספר המשתתפים כדי להפחית סיכונים ולהקל על פריסת הכוחות הדרושה.
• בחירת מועד ומקום שאינם מצויים בעומס ביטחוני או משטרתי קיצוני, בכפוף להנחיות עדכניות של הגורמים המוסמכים.
• שיתוף פעולה מוקדם עם המשטרה, לרבות הצגת תכנית אבטחה, מסלולים חלופיים ואמצעי סדר ציבורי.
• שמירה על מסרים ברורים בדבר מחאה לא-אלימה, הקפדה על הסדרים לוגיסטיים, ומינוי גורמי קשר מטעם המארגנים לתיאום בזמן אמת.
• הבנה כי איסור מוחלט הוא אמצעי אחרון, אך בעת מלחמה ייתכנו מגבלות מחמירות יותר על זמן, מקום ואופן.

שמירה על המסגרת החוקתית לצד אחריות ציבורית

פסק הדין מציב דוגמה לאיזון עדין בין זכויות היסוד לבין צורכי הביטחון והסדר הציבורי. הרחבת מרחב המחאה בעתות שגרה היא כלל היסוד; אולם בשעות חירום, כאשר קיים חשש ממשי להסלמה פנימית והיעדר יכולת משטרתית מספקת, בית המשפט מוכן לקבל הגבלות ממוקדות. המבחן המנחה נותר מבוסס על הסתברות גבוהה לפגיעה קשה—ולא על אי-נוחות ממסרים פוליטיים.

להיבט המוסדי יש חשיבות מיוחדת: משטרת ישראל מופקדת לא רק על אבטחת אירועים, אלא גם על מאות משימות דחופות אחרות—מתגובה לאיומי ירי ועד שמירה על קווי אספקה חיוניים. כאשר אותם משאבים מוגבלים, מימוש הזכות להפגין נדרש להתחשב במציאות התפעולית, גם במחיר דחייה, שינוי היקף או התאמה לתנאים אחרים.

הכרעת הסיום ומשמעותה

בסופו של יום, בג"ץ דחה את העתירה לקיום תהלוכות מחאה פומביות בשתי ערים בצפון. נקבע כי השילוב בין חשש קרוב לוודאי להפרות סדר חמורות לבין אילוצי כוח אדם חריפים מצדיק, בעת הזו, מניעה נקודתית. לצד זאת, בית המשפט הדגיש כי אין מדובר במדיניות איסור גורפת. המשטרה התחייבה לבחון כל בקשה עתידית על פי נסיבותיה, ועל כן מומלץ למארגנים לשקול חלופות מידתיות—כמו עצרת במתחם סגור—כדי לאפשר את קיום המחאה תוך שמירה על ביטחון הציבור.

סיכומו של דבר: ההחלטה מאירה את הקו הטעון שבין הזכות להביע עמדה לבין החובה להגן על שלומו וביטחונו של הציבור בתקופה רוויית איומים. הפתח למחאה נותר פתוח, אך מימושו כפוף לאילוצים שהמציאות כופה, ובמיוחד בדרום ובצפון שבהם העורף ממשיך לספוג איומים של ממש.

לסיכום, העתירה נדחתה. עם זאת, המסר המרכזי של פסק הדין כפול: דמוקרטיה בריאה נמדדת ביכולתה להכיל ביקורת גם בעת מלחמה, אך אחריות ציבורית מחייבת שיקולי ביטחון, מידתיות וגמישות תפעולית.