בית שנבנה ללא היתר על קרקע שלא הוקצתה ייהרס: בית משפט דחה את עתירת התושבים במושב בדרום

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מנהליים בבירה, נדחתה עתירתם של בני זוג, תושבי מושב קטן בדרום הארץ, שביקשו למנוע את הריסת מבנה מגורים רחב ידיים שהקימו שלא כחוק על אדמה שלא הוקצתה להם.

רקע: מעבר מ"בית מקצועי" לבית יוקרה

הסיפור החל כאשר הזוג, הורים לכמה ילדים קטנים, החזיק בזכויות למבנה המכונה "בית מקצועי" בשטח של כ-40 מ"ר. מדובר במבנה שנבנה בעבר עבור נותני שירותים חיוניים במושב – כגון עובדי הוראה או רפואה – שאינם עוסקים בחקלאות. עם השנים בחרו בני הזוג להרוס את הבית הישן, ולהקים במקומו וילה מרשימה בת שלוש קומות הכוללת בריכת שחייה, בשטח כולל של כ-575 מ"ר.

כל זאת התרחש ללא קבלת היתר בנייה, וללא שהתקיים הסדר זכויות כדין מול רשות מקרקעי ישראל – הרשות שמנהלת את קרקעות המדינה. עם היוודע עובדות אלה הרשויות הוציאו צו הריסה מינהלי כנגד המבנה החדש.

טיעוני בני הזוג: סכנה כלכלית ופגיעה בזכויות

בני המשפחה לא קיבלו את רוע הגזירה ועתרו לבית המשפט. לטענתם, הריסת הבית תהווה עבורם "גזר דין מוות כלכלי", שכן השקיעו משאבים מרובים ולוו כספים כדי לבנותו. הם אף טענו כי המדובר באכיפה בררנית במושב, וכי יש בכך פגיעה בזכותם לקניין ובזכותם לדיור נאות – המוכר כזכות יסוד במדינה דמוקרטית.

• דיור נאות: זכות זו עוסקת באפשרות של כל אדם ומשפחתו לקורת גג סבירה ומוגנת.
• אכיפה בררנית: טענה לפיה הרשויות פועלות כנגד אדם מסוים באופן מפלה לעומת אחרים באותה סיטואציה.

לעומת זאת, הרשויות הרלוונטיות – ובראשן רשות מקרקעי ישראל והיחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה – טענו כי הבנייה בוצעה ללא כל הסכמה או היתר, ואף נמשכה חרף צו ההריסה ולאורך כל ההליך המשפטי. בכך, לדבריהם, הופגנה זלזול של ממש בסדרי שלטון ובחוק.

מניעים ומשמעות: "עשיית דין עצמי" והעדר ניקיון כפיים

בית המשפט בחן את העובדות והשתכנע כי העותרים – כלומר בני הזוג – ביצעו "עשיית דין עצמי", כלומר לקחו את החוק לידיים והמשיכו בבנייה חרף הוראה מפורשת של צו הריסה מינהלי.

בדין המנהלי, העיקרון של ניקיון כפיים מהווה תנאי סף לקבלת סעד שיפוטי. עותר שנחשד כי פעל בחוסר תום לב או שהסתיר נתונים – עלול להידחות מיידית בשל כך, מבלי להיכנס לדיון המהותי במחלוקת.

• המשך ביצוע העבודות ללא היתר אף לאחר הוצאת הצו הוצג כעילה מרכזית לדחיית העתירה.
• בית המשפט הדגיש כי אין מדובר בטעות בתום לב, אלא בניסיון להעמיד עובדות בשטח בניגוד לחוק, תוך ניהול הליך משפטי מקביל.

הכרעת בית המשפט: לא ניתן להכשיר בדיעבד בנייה לא חוקית

לאחר דיון בטענות, קבעה השופטת כי אין לאפשר הכשרה בדיעבד של בנייה בלתי חוקית – אפילו אם המשמעות עבור הדיירים קשה כלכלית ונפשית מאוד. נקבע כי רשות מקרקעי ישראל הייתה רשאית שלא להקצות את המגרש למבקשים במתווה של פטור ממכרז, והעותרים אינם זכאים לייחס לעצמם זכויות מקום שלא הוקצה כדין.

• לטענות בדבר פגיעה בזכויות קניין ודיור נאמר כי דווקא העותרים החמירו מצבם במו ידיהם, כאשר המשיכו בבניה למרות האיסור, ולכן אינם יכולים להלין אלא על עצמם.
• המשמעות הכלכלית הקשה אינה מצדיקה סטייה מהחוק וההתעלמות מהוראות תכנוניות.

תוצאה וסנקציות

בפסק הדין הוחלט כי העתירה נדחית, בני הזוג חויבו לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15 אלף ש"ח, וההריסה תבוצע בתוך 105 ימים מיום פסק הדין.

בית המשפט הבהיר כי המקרה מהווה תזכורת חריפה לכל תושבי הארץ – אין להקל ראש בדרישות רישוי, ואי ציות להוראות החוק עלול להוביל לנזק כלכלי ולפסיקות מחמירות. גם השקעה ניכרת בבית – אינה מהווה תחליף להיתר כדין.

סיכום

המקרה ממחיש את החשיבות של ציות להוראות התכנון והבנייה ולקבלת כל האישורים הנדרשים לפני ביצוע עבודות בניה, וכן את עמדת בתי המשפט לגבי הסדר הנדרש במקרקעי ישראל. עותר שאינו מציג ניקיון כפיים – עלול למצוא עצמו מול דחייה מיידית והשלכות כבדות, לרבות אובדן ההשקעה הכלכלית והריסת המבנה.