בית המשפט דחה תביעת לשון הרע של יזם תמ"א 38: הכינויים "נוכל" ו"שקרן" הוכרו כאמת בפרסום

בית משפט השלום דחה לאחרונה תביעת לשון הרע שהגישו יזם וחברת בנייה הפועלים במסגרת פרויקט התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 נגד בעלת דירה בבניין משותף. ההליך נסוב סביב אמירות חריפות שהופנו כלפי מנהל החברה במהלך עימות שנרשם באתר העבודות, בעיצומו של עיכוב ממושך במסירת הדירות והפסקת תשלומי שכירות למפונים. בית המשפט קבע כי האמירות "נוכל" ו"שקרן" מהוות לשון הרע כשלעצמן, אך במקרה זה מוגנות בהגנת אמת בפרסום ובשל קיומו של עניין ציבורי. מנגד, אמירה שלפיה ליזם "אין כסף לסיים את הפרויקט" לא נמצאה כעולה כדי לשון הרע ואף הוגדרה כזוטי דברים. התביעה נדחתה במלואה.

הרקע: הסכם חיזוק ותוספת בנייה שהסתבך

ליבת הסכסוך מצויה בפרויקט חיזוק ותוספת בנייה שנחתם בין חברת בנייה לבין קבוצת בעלי דירות בבניין ותיק. לפי ההסכמות, החברה התחייבה לבצע עבודות חיזוק ותוספות לדירות הקיימות, ובתמורה לקבל מספר יחידות דיור חדשות. כחלק מההתקשרות הובטח כי לבעלי הדירות שיידרשו להתפנות זמנית תועבר מדי חודש השתתפות בשכר דירה בגובה מוסכם.

בהמשך הדרך נרשמו עיכובים משמעותיים. על פי ממצאי ההליך, מסירת הדירות לבעליהן הושלמה באיחור ניכר של 26.5 חודשים מהמועד שנקבע בהסכם. בנוסף, בשלב מסוים הופסקו התשלומים החודשיים לשכר הדירה, אף שהעבודות טרם הסתיימו והדירות עדיין לא היו ראויות למגורים. בעקבות זאת פרץ עימות בין אחת מבעלות הדירות לבין מנהל החברה, שבמהלכו נשמעו האמירות שבמוקד ההליך.

החברה ומנהלה הגישו תביעת לשון הרע בסך של כ-100 אלף ש"ח. לשיטתם, בעלת הדירה צעקה את הדברים בפניו בנוכחות מתווך לקוחות וכן גורמים נוספים, ובכך פגעה בשמו הטוב ובפרנסתו. מנגד, בעלת הדירה ובעלה הגישו תביעה כספית נפרדת על הפרת ההסכם ונזקי דירה בסכום של כ-297 אלף ש"ח. ברובה, תביעתם התקבלה, ובית המשפט נתן ביטוי לעיכוב החריג שנרשם ולליקויים שנלוו אליו.

המסגרת המשפטית: לשון הרע, אמת בפרסום ותום לב

חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שני ערכים עקרוניים: זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד, לעומת חופש הביטוי והביקורת הציבורית. פרסום לשון הרע הוא פרסום העלול להשפיל אדם בעיני הזולת, לבזותו או לפגוע במשרתו ובמשלח ידו. המבחן בפסיקה הוא אובייקטיבי: כיצד יבין הדברים אדם סביר בנסיבות העניין.

גם כאשר ביטוי מסוים עונה על הגדרת לשון הרע, החוק מכיר בהגנות המונעות חיוב בפיצוי. הבולטות שבהן הן הגנת אמת בפרסום, החלה כאשר עיקרי העובדות שתוארו אמת ויש עניין ציבורי בפרסומן; וכן הגנת תום הלב, העשויה לחול כאשר הפרסום נעשה בתנאים מסוימים בתום לב, למשל כדי להתריע או להגן על עניין אישי ולגיטימי, מבלי לחרוג מתחום הסביר.

מה נקבע בפסק הדין: לא כל אמירה היא לשון הרע

בית המשפט בחן תחילה את מהות האמירות. נקבע כי כינויים כגון "נוכל" ו"שקרן" נושאים מטען שלילי מובהק, ועלולים לפגוע בשמו של אדם ולהסב נזק גם לעסקו. יחד עם זאת, אמירה שלפיה ליזם "אין כסף לסיים את הפרויקט" אינה בהכרח מצביעה על פגם מוסרי או התנהגותית; מבחינה אובייקטיבית, אדם סביר עשוי לראות בה תיאור מצב כלכלי אפשרי הנובע מגורמים רבים, לרבות תקלות חיצוניות או קשיים בשוק. משכך, נקבע כי אמירה זו אינה לשון הרע, ובנסיבות המקרה ממילא מדובר ב"זוטי דברים" – עניין של מה בכך, שלא היה ראוי על פיו להגיש תביעה.

מדוע חלה הגנת אמת בפרסום על הביטויים החריפים

למרות שקבע כי הביטויים "נוכל" ו"שקרן" מהווים לשון הרע כשלעצמם, בית המשפט בחן אם חלה אחת ההגנות הקבועות בחוק. לאחר סקירת העדויות, המסמכים וההליכים המקבילים, מצא כי מתקיימת הגנת אמת בפרסום, וזאת משני טעמים מצטברים: ראשית, עיקרי התשתית העובדתית אליה הפנתה בעלת הדירה – הבטחות שלא קוימו ועיכובים שמצאו ביטוי חמור בלוחות הזמנים – הוכחו במידה מספקת; ושנית, מתקיים עניין ציבורי מובהק בפרסום, משום שהוא נוגע להתנהלות יזם במסגרת פרויקט התחדשות עירונית ולהשלכות על ציבור הרוכשים והדיירים.

במילים אחרות, בית המשפט נתן משקל לכשלי הביצוע, לעצירת תשלומי השכירות למרות שהדירה לא הייתה ראויה לאכלוס, ולמצג שהוצג כדברי אמת אך בפועל לא שיקף את מצב הפרויקט. נקבע כי בהינתן נסיבות אלה, ואף אם הניסוח היה בוטה, דבריה של בעלת הדירה מוגנים.

• איחור חריג: העבודות הסתיימו באיחור של 26.5 חודשים מהמועד המוסכם.
• הפסקת דמי שכירות: התמיכה בשכר הדירה למפונים הופסקה עוד בטרם הייתה הדירה ראויה למגורים.
• מצגים שלא מומשו: הוצג מצג בדבר היערכות למסירה, שעה שפרטים מהותיים באתר מנעו זאת, בין היתר ניתוק מתשתיות חיוניות.
• יסוד הפרסום: האמירות נשמעו בנוכחות אחרים, לרבות עובד באתר ואנשים נוספים, ומכאן שמתקיים יסוד הפרסום שעל פי החוק.
• הבחנה בין האמירות: "נוכל" ו"שקרן" נבחנו כהתבטאויות קשות אך מוגנות בנסיבות; אמירת "אין לך כסף לסיים" לא הוכרה כלשון הרע ואף היא זוטי דברים.

גם תום הלב: לא חרג מהמתחם הסביר

למעלה מן הצורך, בית המשפט קבע כי מתקיימת גם הגנת תום הלב. נקבע כי בעלת הדירה פעלה מתוך מצוקה ממשית: מועד המסירה חרג במידה ניכרת, והשתתפות בשכר הדירה נפסקה זמן רב לפני שהדירה הוכשרה לאכלוס. בנסיבות אלה, ובהינתן כי מטרת הפרסום הייתה להביע מחאה ולהתריע – ולא לשם פגיעה חסרת יסוד – אין לראות בדברים חריגה ממתחם הסביר.

הדגשה חשובה היא שההגנה אינה מעניקה צ׳ק פתוח לשימוש בשפה פוגענית. חשוב שהפרסומים יתבססו על תשתית עובדתית מספקת ושייעשו בתום לב, אך ההכרה בזכות הציבור לדעת ובהגינות המסחרית גוברת כאשר עולות טענות מבוססות לחשדות של מצגי שווא והפרות מהותיות.

המשמעויות המעשיות: לקחים ליזמים, לדיירים ולמתווכים

הכרעה זו נושאת מסר ברור לשוק ההתחדשות העירונית, שבו יחסי אמון וניהול סיכונים הם תנאי להצלחת הפרויקט. ראשית, מי שמתקשר בהסכמי פינוי-בינוי או תמ"א 38 חייב להקפיד על דיווחים מדויקים ושקיפות. אמירות שיווקיות נטולות כיסוי עלולות להישקל לא רק דרך עדשת דיני החוזים, אלא גם בפן הנזיקי של לשון הרע כאשר מתעורר עימות ציבורי סביב אמינותן.

שנית, דיירים המתמודדים עם עיכובים משמעותיים רשאים להשמיע ביקורת ציבורית, בתנאי שהיא מבוססת ועומדת במבחני החוק. ההכרה בהגנת אמת בפרסום ובתום הלב אינה היתר ל"לשון חרב", אלא איזון המגן על מי שפועל כדי להתריע מפני התנהלות פוגענית שיש בה עניין לציבור.

• ליזמים וקבלנים: תעדו את לוחות הזמנים והעדכונים לבעלי הדירות. הימנעו מהבטחות שאינן מגובות בתשתית ביצועית.
• לדיירים: כאשר יש הפרות או עיכובים, אספו ראיות כתובות וצילומיות, ובחנו פנייה משפטית לצד פנייה פומבית מאוזנת.
• למתווכים ונציגי מכירות: שקיפות עם לקוחות פוטנציאליים מחייבת. מסירת מידע מהימן על סטטוס ההתקדמות מפחיתה סיכון להטעיה ולמחלוקות עתידיות.
• לכל הצדדים: בחנו מנגנוני יישוב מחלוקות מראש, לרבות גישור ובוררות, כדי למנוע הסלמה מיותרת למישור הציבורי והמשפטי.

הכרעת הסופית: התביעה נדחתה

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי האמירות "נוכל" ו"שקרן" אמנם נכנסות לגדר לשון הרע, אך חוסות תחת הגנת אמת בפרסום ובעל עניין ציבורי, ובמצטבר נהנית הנתבעת גם מהגנת תום הלב. האמירה בדבר היעדר היכולת הכלכלית לסיים את הפרויקט אינה לשון הרע ואף נחשבת זוטי דברים. לנוכח כל אלה, תביעת היזם וחברת הבנייה נדחתה, והמסר למערכת היחסים בענף הבנייה ברור: כאשר ישנם פערים משמעותיים בין הבטחות למציאות, הדין נוטה להגן על פרסומים ביקורתיים המושתתים על עובדות ועל אינטרס ציבורי מובהק.

פסק הדין מציב תמרור אזהרה כפול: ליזמים – להקפיד על אמינות, עמידה בהתחייבויות ותיעוד; לדיירים – לבחור במילים בקפידה אך לא לחשוש להביע ביקורת מבוססת כשנפגעים אינטרסים לגיטימיים. כך נשמר האיזון בין הזכות לשם טוב לבין זכות הציבור לדעת, ומתקדמת תחרות הוגנת בענף המבוססת על עמידה בהתחייבויות ולא על הבטחות חסרות כיסוי.