בית המשפט: יצירות פורנוגרפיות מוגנות בזכויות יוצרים — אך אין סעד בשל אי-חוקיות ותקנת הציבור

פסק דין עקרוני שפורסם לאחרונה קובע כי סרטים פורנוגרפיים עשויים להיחשב "יצירה" הנושאת זכויות יוצרים, אך הפרתם לא תזכה את בעל הזכות בסעד כאשר היצירה והפצתה נתפסות כבלתי חוקיות ופוגעות בתקנת הציבור. ההכרעה מאירה נקודת מפגש רגישה בין דיני הקניין הרוחני לבין הדין הפלילי והערכים החברתיים, ומשרטטת את גבולות האכיפה האזרחית במקום שבו המשפט מבקש להגן על מרחב ציבורי נקי מהחפצת בני אדם.

הרקע והצדדים

התביעה הוגשה על ידי חברה מסחרית העוסקת בייבוא ושיווק מוצרים למבוגרים, אשר בשלב מסוים הפיקה גם סרטים פורנוגרפיים. לטענתה, מפעיל אתר אינטרנט פרטי המתמקד בתחום המיניות פרסם באתרו קישורים לכמה מסרטיה, ללא הרשאה ותוך פגיעה בזכויות היוצרים שלה. החברה עתרה לפיצוי בסכום של מאות אלפי שקלים ולסעדים נוספים למניעת המשך ההפרה.

מנגד, הנתבע לא הכחיש כי הופיעו באתרו קישורים לסרטים, אך טען כי עצם הצבת קישור אינטרנטי אינה מהווה "ביצוע פומבי" או העתקה, ולכן אין מדובר בהפרת זכות יוצרים. בנוסף נטען כי התובעת לא הוכיחה נזק בר-הוכחה וכי חלק מהתכנים ממילא זמינים ברשת באופן נרחב.

השאלות המשפטיות שהוכרעו

בית המשפט קבע כבר בפתח הדיון כי אין הוא מכריע בשאלות של צנזורה, אכיפת הדין הפלילי או הזכות לשדר/לצרוך פורנוגרפיה. המחלוקת צומצמה לשתי נקודות: האם סרטים פורנוגרפיים הם "יצירה" במובן דיני זכויות היוצרים; ואם כן — האם בנסיבות העניין ראוי להעניק סעד אזרחי בגין הפרת הזכות, נוכח טענות אי-החוקיות ותקנת הציבור.

האם יצירה פורנוגרפית היא "יצירה" לפי דיני זכויות יוצרים?

הכרעת בית המשפט הייתה ברורה: גם יצירה פורנוגרפית יכולה להיות יצירה מקורית וקולנועית שמקימה לבעליה זכויות יוצרים. אין בחוק זכויות יוצרים הוראה מפורשת השוללת הגנה מיצירה מסוימת בשל תוכנה. היצירה נבחנת לפי קריטריונים של מקוריות וקיבוע, וגם אם הטעם הציבורי מסתייג מהתוכן, רכיב זה כשלעצמו אינו שולל את עצם קיום הזכות.

עם זאת, הכרה עקרונית בקיומה של זכות יוצרים אינה סוף פסוק. השאלה המורכבת יותר היא האם ובאיזו מידה יאכוף בית המשפט זכות זו כאשר הופעתה נעוצה במעשה שמצוי על קו הגבול של הדין הפלילי ופוגע באינטרס הציבורי. כאן נכנסת לתמונה תפיסת "תקנת הציבור" והכלל הפרשני והדוקטרינרי שלפיו אין חוטא יוצא נשכר מפעולות בלתי-חוקיות.

אי-חוקיות ותקנת הציבור: איזון בין קניין רוחני לערכים מוגנים

בית המשפט הדגיש כי המשפט האזרחי אינו מעניק סעד בכל מחיר. כאשר לשיטת הדין היצירה עצמה או הפצתה אינן כדין, עשוי להישלל הסעד אפילו אם טכנית הוכחה הפרה. מדובר ביישום עקרונות כלליים של המשפט הפרטי, המכירים באפשרות לשלול תרופות מקום שבו מתן סעד יחזק מעשה הפוגע באינטרס הציבורי או חוצה את גבול המותר בדין. העיקרון המנחה: לא מאשרים פרקטיקות שלא תעמודנה במבחן החוק או המוסר הציבורי, גם במחיר של פגיעה מסוימת באינטרס הקנייני של היוצר.

ההצדקה לכך נעוצה בתכליות רחבות של דיני הקניין הרוחני. זכויות יוצרים נועדו לעודד יצירה ולתגמל יוצרות ויוצרים, אך הן אינן מבקשות להעניק מטריית הגנה לפעילות שיציאתה לשוק מנוגדת למשפט הפלילי או לערכים בסיסיים של החברה. לפיכך, נקבע כי מקום שבו ההפצה של היצירה מנוגדת לדין — ניתן לשלול סעד אזרחי, גם אם עצם היצירה עומדת בהגדרת "יצירה".

המונח "תועבה" בדין הפלילי והשלכתו על הדיון

שאלת האי-חוקיות הוכרעה דרך בחינת המונח "תועבה" בדין הפלילי, מונח שאין לו הגדרה טכנית קשיחה אלא פירושו מושפע מן הזמן, המקום והערכים החברתיים המשתנים. בפסיקה קודמת, כך הזכיר בית המשפט, הוכרה האפשרות לראות תכנים פורנוגרפיים מסוימים כתועבה, ובהינתן חומרת התכנים שבפניו נקבע כי הן יצירת הסרטים והן הפצתם נופלות לגדר האיסור. חרף התפוצה הנרחבת של פורנוגרפיה במרחב הדיגיטלי, אין להסיק מכך שהמחוקק ויתר על האיסור; פרשנות שלפיה רק תכנים פדופיליים ייחשבו תועבה תרוקן את האיסור מתוכן ותפגע בתכליות העומדות בבסיסו, כגון הגנה על קטינים, כבוד האדם ומניעת החפצה.

בית המשפט הבהיר כי אין מדובר בגישה שמרנית המבקשת לצנזר את המרחב הפרטי או להגביל חירות מינית כשלעצמה. ההבחנה נעשית בין ביטוי מיני לגיטימי לבין תעשיית תוכן המקדמת החפצה ושימוש אינסטרומנטלי בגוף, באופן היוצר נזק חברתי מובהק. הנזק, כך נקבע, אינו נקודתי: הוא משתרע על פני המעורבים בהפקה ועל ציבור הצופות והצופים, במיוחד בקרב בני נוער שחשופים לתכנים אלה ללא תיווך.

הבחנה בין אירוטיקה לפורנוגרפיה

הפסיקה הכירה בעבר בקושי להבחין בין יצירה אירוטית בעלת ערך אמנותי לבין יצירה פורנוגרפית. מדובר בשאלת קונטקסט התלויה בתרבות, בזמן ובמקום. אולם בהליך הנוכחי לא היה צורך בהכרעה מדוקדקת בהבחנה זו, משום שהצדדים לא חלקו על כך שהסרטים אינם מוצגים כיצירה אמנותית או תיעודית כלשהי, אלא כתכנים פורנוגרפיים מובהקים.

התפר שבין זכויות יוצרים לקישוריות ברשת

טענת ההגנה המרכזית של הנתבע נסבה סביב השאלה האם עצם פרסום קישור מהווה שימוש מפר. בית המשפט ציין כי סוגיה זו מורכבת ומתבררת תדיר בעידן הדיגיטלי, אך בשים לב להכרעתו בדבר אי-מתן סעד מטעמי אי-חוקיות ותקנת הציבור, לא נדרש להכרעה חותכת בשאלת הקישוריות במקרה הקונקרטי. המסר הוא פרשני-נורמטיבי: גם אם יש הפרה, אין ודאות למתן תרופה כאשר התוכן שאותו מבקשים להגן עליו נוגד את אמות המידה הבסיסיות של המשפט.

נקודות מפתח בפסק הדין

• יצירה פורנוגרפית עשויה להיות מוגנת בזכויות יוצרים מבחינת הגדרת "יצירה" בדין.
• כאשר היצירה והפצתה מנוגדות לדין הפלילי או פוגעות בתקנת הציבור, בית המשפט רשאי לשלול תרופות אזרחיות (כגון פיצוי או צווי מניעה).
• המונח "תועבה" מפורש בהתאם לזמן ולמקום; התכנים שנדונו נמצאו בגדר האיסור.
• העובדה שפורנוגרפיה נפוצה ברשת אינה הופכת אותה לחוקית; שינוי המדיניות הוא תפקיד המחוקק.
• פסק הדין אינו עוסק בצנזורה כללית אלא בגבולות האכיפה של זכויות יוצרים ביחס לתכנים ספציפיים.

שיקולי מדיניות והשלכות רוחב

בית המשפט התייחס גם להיבט התועלת-נזק: אכיפת זכויות היוצרים בתעשייה זו עלולה לשמש תמריץ להמשך הפקה והפצה של תכנים שהמשפט מבקש לצמצם. שלילת תרופות אזרחיות במקרה כזה משדרת מסר נורמטיבי ברור — אין הצדקה להעניק פרס אזרחי לפעילות שמחוללת פגיעה ערכית וחברתית. לצד זאת, הודגש כי ההכרעה אינה גורפת לכל מצב עתידי: כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, לרבות טיב התוכן, אופן הפצתו וההשפעה החברתית הצפויה.

בהקשר רחב יותר, ההחלטה משתלבת בדיון עולמי מתמשך על גבולות ההגנה הקניינית בעידן הרשת. הפצה דיגיטלית חוצה גבולות גיאוגרפיים ומציפה שאלות על תפקידם של פלטפורמות, אתרי שיתוף וקישוריות. האיזון בין חופש הביטוי, קידום יצירה, הגנה על קטינים ושמירה על כבוד האדם נעשה מאתגר עוד יותר כאשר התוכן זמין בלחיצת כפתור. גם כאן נרמז כי מענה מלא ייתכן שידרוש עדכון חקיקה והתאמה למציאות המשתנה, בעוד בתי המשפט פועלים בכלי הפרשנות הקיימים.

הערות אגב: סמלים ממלכתיים והקושי המוסדי

בשולי הדברים הוזכר כי חלק מן התכנים הציגו דמויות הלובשות מדים המזוהים עם מערכת ביטחון. בית המשפט ציין כי שימוש כזה מעלה קושי ערכי ומשפטי עצמאי, משום שהוא עשוי להשפיל ולבזות מוסד ממלכתי. אף שאין זה לב ההליך, ההערה מדגישה כי גם בתוך העולם הפורנוגרפי עצמו קיימות מדרגות חומרה בעלות משקל ציבורי. בנוסף, הובעה אי-נוחות מוסדית מכך שהדיון חייב את בית המשפט לצפות בחומרים קשים; אי-נוחות זו אינה עילה כשלעצמה לשלול הגנה, אך היא ממחישה את מחיר האכיפה ביחס לתכנים מסוג זה.

התוצאה והמסר

בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה. אף שנקבע כי באופן עקרוני זכויות יוצרים יכולות לקום גם ליצירה פורנוגרפית, בית המשפט נמנע מלהעניק לתובעת תרופות אזרחיות בגין ההפרה הנטענת, בשל אי-חוקיות התכנים ופגיעה בתקנת הציבור. ההליך הוכרע ללא חיוב בהוצאות, תוך הדגשה כי ההכרעה מתמקדת באכיפה אזרחית ואינה מבקשת לקבוע מדיניות צנזורה כללית.

המסר המרכזי העולה מההכרעה כפול: מצד אחד, אין לפגוע באופן גורף במבנה דיני זכויות היוצרים והגדרת היצירה המוגנת רק בשל חוסר אהדה לתוכן. מצד שני, ההגנה הקניינית אינה חסינה מפני שיקולי תקנת הציבור ואי-חוקיות — ובמקרים מתאימים היא תיסוג מפני ערכים חברתיים מהותיים. עבור יוצרות ויוצרים, מפעילי אתרים ופלטפורמות דיגיטליות, זוהי תזכורת כי אין להניח שהגנת הקניין הרוחני תספק רשת ביטחון משפטית לתוכן שאכיפתו מנוגדת לרוח הדין ולערכי היסוד.

לסיום, בית המשפט ציין כי גם אם בתיק הקונקרטי נוצרה תחושת "רווח" לנתבע שהפיץ קישורים, השיקול המכריע הוא טובת הכלל ותכליות החקיקה. לשיטתו, שלילת הסעד מהווה תמריץ שלילי להפקה ולהפצה של תכנים פורנוגרפיים קשים, ותורמת לצמצום התופעה במרחב הציבורי והדיגיטלי.