ועדת הערר תקפה את קצין התגמולים: דחייה חפוזה והתנהלות מטרידה

ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) במחוז המרכז קיבלה ערעור של חיילת משוחררת, והכירה בכך שמצבה הנפשי – דיכאון קליני משמעותי – נגרם בעקבות שירותה הצבאי. ההכרעה לוותה בביקורת נוקבת על התנהלות קצין התגמולים ועל עבודת המומחית שמונתה מטעמו, שלדברי הוועדה פעלה בחופזה וללא תשתית עובדתית מלאה.

הרקע: שירות צבאי ומחלה נפשית

המערערת, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, התגייסה לצה"ל עם פרופיל רפואי גבוה ושובצה לתפקיד פקידה מבצעית ביחידה שגרתית. לדבריה, תקופת השירות הייתה רצופה לחץ, דרישות משמעת נוקשות ובדידות מתמשכת. כתוצאה מכך היא החלה להפגין סימני מצוקה: ירידה דרמטית בתיאבון ובמשקל, הפרעות בשינה והחמרה בתחושות עצב ויאוש. הטיפול שהחלה לקבל כלל מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי ותרופות נוגדות דיכאון, לצד טיפול במכון המתמחה בהפרעות אכילה ודיכאון.

לאחר שחרורה, ולאור התמשכות התסמינים, פנתה הצעירה לקצין התגמולים בבקשה להכרה בנכות. החלטת קצין התגמולים הייתה לדחות את תביעתה: לשיטתו, מקור הבעיה הוא הפרעת אכילה שמקורה טרום-שירות, ולא דיכאון שמקורו בשירות. על החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערר המחוזית.

ההליך: ערר לפי חוק הנכים והכרה בנכות

חוק הנכים (תגמולים ושיקום) מסדיר את זכאותם של חיילים וחיילות שנפגעו במהלך שירותם לקבלת תגמולים ושיקום. כאשר תביעה נדחית, ניתן להגיש ערר לוועדה שיפוטית-רפואית, המוסמכת לבחון מחדש את הראיות ואת חוות הדעת ולהכריע בקשר הסיבתי בין השירות לפגיעה. בהליך מעין-שיפוטי זה נשמעים הצדדים, מוצגות חוות דעת רפואיות ומתקיימת בחינה פרטנית של מכלול הנתונים. הוועדה אינה מסתפקת בכותרות רפואיות; היא בוחנת האם קיימת תשתית אמפירית מספקת לקביעה שהשירות הצבאי היה גורם משמעותי להופעת התסמינים או להחמרתם.

מחלוקת מקצועית: דיכאון לעומת הפרעת אכילה

במוקד המחלוקת ניצבו שתי תפיסות רפואיות: מומחה מטעם התובעת קבע כי מדובר במצב של דיכאון משמעותי (Major Depression) שנוצר במהלך השירות על רקע תנאי התפקיד והלחצים הנלווים לו, כאשר קשיי האכילה הופיעו כתופעה נלווית לדיכאון. מנגד, עמדת קצין התגמולים הייתה כי הפרעת האכילה קדמה לגיוס, ולכן אין קשר סיבתי בין השירות לבין התפתחות המצב הנפשי.

המונח קשר סיבתי משמעותו בחינת הקשר בין אירועי השירות לבין הפגיעה: האם השירות היה גורם בעל משקל אמיתי בהופעת המחלה או בהחמרתה. הכרה בנכות מותנית בתשתית עובדתית ורפואית המוכיחה קשר זה ברמת הסתברות משפטית מספקת. במקרים של פגיעה נפשית, לרבות דיכאון, הראיות נשענות לרוב על תיעוד טיפולי, מבחנים קליניים ותצפיות לאורך זמן.

ביקורת הוועדה על חוות הדעת מטעם המדינה

יו"ר הוועדה, שופטת בכירה, קבעה כי חוות הדעת מטעם קצין התגמולים לוקה בחסר באופן מהותי. בחקירתה, המומחית מטעם המדינה הודתה כי התבססה על מסמכים חלקיים, ואף ביקשה השלמות מסמכים – אך בטרם התקבלו, חתמה על חוות דעת מסכמת. הוועדה הדגישה כי פעולה כזו פוגעת באמינות חוות הדעת ומערערת את משקלה הראייתי.

הוועדה התרשמה שהמומחית קיבעה מסקנה מוקדמת בדבר הפרעת אכילה כגורם ראשי, מבלי לערוך בחינה מעמיקה של הרקע השירותי, תלונות מתועדות, מועדי הופעת הסימפטומים והמסלול הטיפולי. היעדר עיבוד מלא של הנתונים – לרבות תיעוד רפואי מאז תחילת השירות – הוביל לכך שחוות הדעת נתפסה כמסקנה שאינה נשענת על תשתית מספקת. הוועדה ציינה כי מהירות ההחתמה על חוות הדעת אינה יכולה להוות תחליף לבדיקה סדורה, וכי הסבר כוללני בדבר “יעילות” או “זריזות” אינו מצדיק קיצור הליכים מקצועיים המחייבים זהירות.

מנגד, חוות הדעת מטעם המערערת נמצאה סדורה, רציפה ומנומקת. היא התייחסה לזמני ההופעה של התסמינים, לקשר בין אירועי שירות מתמשכים לבין שינויי מצב רוח, תיאבון ושינה, ולמסלול טיפולי שהחל רק לאחר תחילת השירות. הוועדה קבעה כי מסקנה זו מבוססת יותר ומציגה ציר זמנים משכנע שלפיו השירות היווה גורם משמעותי להתפתחות הדיכאון ולהחמרתו.

השלכות רחבות: עומס תיקים וסטנדרט מקצועי

מעבר למקרה הפרטני, הוועדה התריעה מפני התנהלות שאינה קפדנית די הצורך בהכנת חוות דעת מטעם המדינה, בייחוד בתקופה שבה צפוי עומס גובר של תביעות נוכח הפגיעות הרבות – הפיזיות והנפשיות – שחווים חיילים וחיילות בתקופות לחימה. כאשר התיקים רבים ולוחות הזמנים צפופים, דווקא אז מתחדדת החובה המקצועית לאסוף את מלוא התיעוד, לבחון כל ממצא, ולוודא שבטרם דוחים תביעה – נעשתה בדיקה מלאה והוגנת.

הוועדה ציינה כי החלטות בתחום זה נוגעות לחייהם של אנשים צעירים המצויים לעתים בתקופה פגיעה במיוחד. הכרעה ללא תשתית מלאה עלולה לעכב טיפול, לפגוע בזכויות ולהכביד על תהליך השיקום. לקצין התגמולים ולמומחים מטעמו תפקיד מרכזי בסינון ובבחינת תביעות; מכאן שהקפדה על סטנדרט ראייתי אחיד ועקבי הכרחית לשם שמירה על אמון הציבור ועל צדק מהותי.

עיקרי הקביעות

• הערר התקבל: הוועדה הכירה בדיכאון של המערערת כנכות שמקורה בשירות הצבאי.
• חוות הדעת מטעם קצין התגמולים נפסלה ממשקל ראייתי בשל הסתמכות על תיעוד חלקי והגשתה בטרם הושלמו המסמכים הדרושים.
• חוות הדעת מטעם המערערת נמצאה מפורטת, עקבית ומגובה בציר כרונולוגי התומך בקשר סיבתי לשירות.
• הוועדה התריעה מפני הליך בדיקה חפוז ללא איסוף נתונים מלא, בעיקר לנוכח עומס הצפוי בתביעות בעתות חירום וביטחון.
• נקבעו הוצאות נגד קצין התגמולים לטובת המערערת.

מה המשמעות למשרתי הכוחות ולמשפחותיהם

הכרה בנכות עקב מצב נפשי אינה עניין טכני. היא מחייבת תיעוד רציף, אבחנה מקצועית ומעקב טיפולי. למי שסובל מדיכאון או מתסמינים פסיכיאטריים במהלך השירות, מומלץ לשמור כל מסמך רפואי, לפנות לאבחון מסודר ולהציג בפני הגורמים המוסמכים ציר זמנים ברור: מתי הופיעו התסמינים, מה היו התנאים בשירות, כיצד השפיעו על התפקוד ומהו הטיפול שניתן. במקביל, חשוב להבין שמונחים כמו “קשר סיבתי” אינם דורשים הוכחה ודאית במאה אחוז; די בהוכחה הסתברותית מספקת שהשירות תרם תרומה ממשית להתפתחות המצב או להחמרתו.

לצד זאת, הנטייה לייחס קשיים נפשיים מוקדמים לכל מקרה – מבלי להראות תיעוד חד-משמעי לפני הגיוס – אינה יכולה לשמש נימוק גורף לדחייה. כאשר קיימות אינדיקציות לכך שהקושי הנפשי נבט או החמיר במהלך השירות, על ועדות מקצועיות לבחון זאת לעומק וללא הנחות מוקדמות. מהכרעה זו ניתן ללמוד כי בתי הערר מצפים מחוות דעת רפואיות – מטעם כל צד – להיות מבוססות מסמכים מלאים, אנמנזה מפורטת, בדיקה קלינית וניתוח סדור של האלטרנטיבות האבחנתיות.

סוף דבר

ועדת הערר קיבלה את הערעור, הכירה בכך שהמערערת סובלת מדיכאון שמקורו בתנאי השירות, ודחתה את ניסיון המדינה להפוך את היוצרות ולקבוע שהפרעת אכילה קודמת היא מוקד הבעיה. הוועדה מתחה ביקורת על הגשת חוות דעת מבלי להמתין לכלל המסמכים, והבהירה כי אין מקום לדחיית תביעות בהליך חפוז שאינו עומד בסטנדרט ראייתי ראוי. לצד ההכרה בזכאות, חויב קצין התגמולים בתשלום הוצאות. ההכרעה משדרת מסר ברור: גם בתקופות של עומס, ההליך חייב להיות הוגן, מבוסס ורגיש למורכבות הפגיעה הנפשית של משרתי הכוחות.