העליון: העברת מידע לאויב גם דרך הרשת – הרשעה בעבירה ביטחונית חמורה וקריאה לעדכון החקיקה

בית המשפט העליון קבע כי יש להתאים את הדין הפלילי למציאות ביטחונית-טכנולוגית מתפתחת, וכי מסירת מידע העלול להועיל לאויב – גם כאשר נעשית במרחב המקוון ובלא מגע פיזי – היא עבירה חמורה המצדיקה הרשעה וענישה מרתיעה. בפסק דין עקרוני קיבל העליון את ערעור המדינה על הכרעת בית משפט מחוזי, והרשיע נאשמת במסירת ידיעות שעשויות להועיל לגורם עוין, לאחר שנקבע כי הוכח יסוד "האויב" וכי הקשר שבו הייתה מעורבת נשא מאפיינים מודיעיניים מובהקים.

רקע ההליך: מזיכוי חלקי במחוזי להרשעה בעליון

ההליך עסק בערעור המדינה על פסק דין שבו זוכתה המשיבה מעבירת מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב, אך הורשעה בעבירת מגע עם סוכן חוץ ונגזר עליה עונש מאסר קצר בפועל. כתב האישום ייחס למשיבה ולבן זוגה – אזרחים ישראלים דוברי פרסית שעלו לישראל לפני כמה עשורים – קשר מקוון עם אדם שהציג עצמו ברשתות החברתיות בשם בדוי. אותו אדם, שפעל בזהות פיקטיבית ותיאר עצמו כמי שמתעניין בישראל וביהדות, יצר לאורך שנים ערוץ תקשורת יציב ועקבי, במהלכו פנה לנאשמת בבקשות שונות לאיסוף מידע.

ממכלול הראיות עלה כי המשיבה שיתפה פעולה עם פניותיו למרות שחשדה כי מאחורי המסך עומד גורם הקשור לשלטון במדינת אויב. על פי הנטען, היא העבירה לו פרטים ותיאר לו תשתיות ומיקומים, כשהיא מציגה עצמה בתחילת ההיכרות – באופן כוזב – כאדם בעל רקע מודיעיני. בהסבריה מאוחר יותר טענה כי ביקשה "ללמוד" על המשטר במדינת מוצאו לצורכי פעילות תקשורתית, אך בית המשפט העליון קבע כי הדברים אינם מאיינים את אחריותה הפלילית נוכח טיב הפניות והמודעות לסיכון.

מה קבע העליון: הוכחת יסוד "אויב" והרחבת ההרשעה

בית המשפט העליון מעגן את התערבותו בקביעה כי היסוד העובדתי-משפטי של "אויב" בעבירת מסירת ידיעה הוכח מעבר לספק סביר. נקבע כי דפוסי הפעולה של מי שיצר את הקשר עם המשיבה – שיכונה כאן "סהר" – מתיישבים עם פעילות מודיעינית מוכרת: יצירת קשר עם אזרחיות דוברות פרסית, טיפוח יחסי אמון ממושכים, הימנעות עקבית מחשיפת זהות חזותית, והפניית משימות בעלות גוון ביטחוני מובהק.

פסק הדין מתאר כי "סהר" גילה עניין מתמיד במיקומים רגישים, בנכסים ביטחוניים ובגורמים ממסדיים, ואף ניסה באמצעות הפניות ישירות להשפיע על מוקדי כוח – למשל, לעודד שירות צבאי בתפקידים מסוימים לבני משפחה דוברי פרסית. לצד זאת, הוא ביקש פרטיהם של בכירים ומידע שעל פניו איננו גלוי, באופן שמחזק את המסקנה בדבר פעילותו מטעם גורם עוין.

• נרשם דפוס פעולה עקבי: פניות חוזרות ונשנות לנשים בעלות מאפיין משותף של מוצא ושפה, תוך ניסיון לקרב אותן אליו ולהופכן למקורות מידע.
• בקשות ממוקדות: איסוף פרטים על מיקומי מתקנים ביטחוניים, תשתיות ממשלתיות ונתונים אישיים על בעלי תפקידים בכירים.
• הימנעות מחשיפה: הלה נמנע מלהציג תיעוד חזותי אמין של עצמו, באופן המלמד על הסוואה מכוונת.
• ניסיון השפעה מבפנים: עידוד פנייה לשירות בתפקידים רגישים כביכול, במטרה לייצר נגישות למידע.

לצד ממצאים ישירים אלה, בית המשפט נתן משקל לחוות דעת מקצועית של גורם ביטחוני בכיר, אשר העיד על התאמה בין ההתנהלות המתוארת לבין מתווים ידועים של פעילות מודיעין עוין. חוות דעת זו לא עמדה לבדה, אלא התחברה לשורת נסיבות חיצוניות, ויחד הן חיזקו את קביעת ה"אויב" ואת ההכרעה להרשעה בעבירה הביטחונית החמורה.

היבט משפטי: מהי "מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב"

עבירת מסירת ידיעה העלולה להועיל לאויב נועדה להגן על ביטחון המדינה מפני העברת מידע – גם אם איננו מסווג רשמית – אשר בנסיבות מסוימות עשוי לשמש גורם עוין. אין דרישה להוכיח פגיעה ממשית בפועל, ולעיתים אין צורך אף בכוונה מיוחדת לפגוע; די במודעות לאפשרות שהמידע יועבר לאויב או בידיעה כי מקבל המידע פועל מטעם גורם עוין. לצד זאת, קיימת עבירה נפרדת של מגע עם סוכן חוץ, המתמקדת בעצם הקשר עם נציג של גורם עוין, גם ללא העברת מידע קונקרטית.

העליון הדגיש כי גם ניסיון – כלומר, נקיטת פעולות ממשיות לקראת העברת מידע – עשוי לשאת חומרה דומה, שכן הסיכון הביטחוני איננו פוחת בגלל שהעברת המידע לא הושלמה. תפיסה זו נועדה לייצר הרתעה אפקטיבית מול ניסיונות חדירה מודיעיניים בשלביהם המוקדמים.

המרחב הדיגיטלי כזירת ריגול: קריאה לעדכון החקיקה

נקודת המוצא של פסק הדין היא כי בעידן הנוכחי, זירת הפעולה של גורמי מודיעין זרים היא לא רק הגבול הפיזי, אלא בראש ובראשונה המרחב המקוון. יצירת קשר עם אזרחים סקרנים, מבודדים או נזקקים נעשית כיום בלחיצת כפתור, בזהויות דיגיטליות משתנות, והעברת כספים או תמורה אחרת מתאפשרת במהירות ובקלות, תוך טשטוש עקבות. ברקע זה קרא בית המשפט להידוק ההתאמה בין הדין הפלילי הקיים – שנוסח לפני עשרות שנים – לבין המציאות המקוונת המתחדשת.

• גיוס נעשה ברשת: "מפגש" ראשוני אינו מחייב היכרות פנים-אל-פנים; הוא מתרחש במרחבים חברתיים מקוונים ובאפליקציות תקשורת.
• זהויות פיקטיביות: סוכנים פועלים מאחורי מסכים, משתמשים בתמונות ובשמות בדויים, ומתקשים לאמת את זהותם.
• הנגשת תמריצים: העברת כספים או טובת הנאה אחרת יכולה להתבצע בקלות יחסית, ומגבירה את פיתוי אזרחים לשתף פעולה.
• איסוף מתמשך: גם מידע שנדמה כ"גלוי" יכול, בצירוף נתונים נוספים, לייצר תמונת מצב ביטחונית רגישה.

בית המשפט הדגיש כי על המחוקק לשקול התאמות בדיני העונשין ובדיני הראיות, כך שאלו יתמודדו ביעילות עם תרחישים מקוונים, איסוף דיגיטלי, והפעלת אזרחים מרחוק. המטרה היא לייצר מסגרת נורמטיבית עדכנית שתאפשר הענשה מתאימה ומניעה אפקטיבית.

הערות על הענישה והשלכות ההכרעה

במסגרת ההתייחסות לענישה, עמד בית המשפט על חומרת המעשים והמסוכנות הטבועה בהם, והדגיש כי מקרים שבהם אזרחים מעבירים ביודעין מידע לגורם שהם מאמינים כי הוא אויב – מחייבים תגובה עונשית משמעותית. פסק הדין נושא אמירה הרתעתית ברורה: גם כאשר אין כוונה מפורשת לפגוע בביטחון המדינה, עצם הנכונות להשתלב במארג איסוף מודיעיני עוין – היא כשלעצמה חמורה.

עוד הוער כי הענישה שהוטלה בהליך הקודם הייתה נמוכה ביחס לחומרת התנהלותה של המשיבה, וכי ככלל, יש להחמיר בענישה בעבירות ביטחוניות הנעשות במרחב המקוון, במיוחד כאשר קיימת מודעות או חשד ממשי לפעילות מטעם מדינת אויב. ההכרעה העקרונית צפויה להנחות ערכאות נמוכות ולהשפיע על היקף ההרתעה בתיקים דומים.

משמעות ציבורית: אחריות וזהירות של אזרחים ברשת

פסק הדין עוסק לא רק במעשים של המשיבה אלא גם בתופעה רחבה: פנייה מתוחכמת של גורמים עוינים לאזרחים "מן היישוב" באמצעות הרשת, תוך ניצול סקרנות, צורך כלכלי או רצון להרגיש משמעותיים. בית המשפט התריע מפני הנזק המצטבר של מסירת פרטים לכאורה שוליים – מפגש כאן, צילום שם, או העברת פריט מידע שנראה זניח – אשר יחד עלולים ליצור תובנות מבצעיות עבור גורמי מודיעין עוינים.

• חשד לזיקה עוינת הוא תמרור אזהרה: כאשר צד לשיחה מתעניין בעקביות בעניינים ביטחוניים, במיקומים רגישים או בנקודות גישה לאנשי מערכת הביטחון – יש לנקוט משנה זהירות.
• סודיות איננה רק עניין של מסמכים מסווגים: צירוף נתונים קטנים יכול להניב תמונה מבצעית מסוכנת.
• אחריות אישית: מודעות לאפשרות של הפעלה מרחוק מחייבת הימנעות ממסירת מידע, ודיווח לרשויות כשעולה חשד ממשי.

בסופו של יום, העליון קבע כי יסודות העבירה הוכחו והרחיב את ההרשעה מעבר למה שנקבע במחוזי, לצד קריאה מערכתית לחקיקה עדכנית שתיתן מענה לעידן הריגול המקוון. ההכרעה משדרת מסר ברור: מי שבוחר להעביר מידע לגורם שהוא אויב – או שהוא סבור כי מדובר באויב – יישא באחריות פלילית משמעותית, גם אם מעשיו לא נבעו מכוונה ישירה לפגוע בביטחון המדינה. בכך משרטט פסק הדין גבול משפטי ומוסרי חד, המאזן בין חופש הפעולה האזרחי לבין חובתה של המדינה להגן על עצמה במציאות ביטחונית משתנה.