צוואה בעל-פה לא התקבלה: הבת תוכר כיורשת היחידה של האב

בית המשפט לענייני משפחה נדרש לאחרונה לסוגיה מורכבת ורגישה: האם יש להכיר בצוואה שנאמרה בעל-פה, אשר לכאורה מנשלת את בתו היחידה של מנוח מרוב רכושו? לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות, פסק הדין קבע כי הצוואה לא תקוים – והבת תירש את כל עזבון אביה.

מהי צוואה בעל-פה?

צוואה בעל-פה, הנקראת גם "צוואת שכיב מרע", היא דרך ייחודית ושונה מהותית מסוגי הצוואות הרגילים (כתובה, בפני עדים וכו'). צוואה כזו ניתנת לשימוש רק במקרים חריגים, כאשר אדם נמצא על סף מוות ואין בידיו אפשרות לערוך צוואה פורמלית. התנאי המרכזי לקבילות צוואה בעל-פה הוא שהאדם שמצווה רואה עצמו אל מול פני המוות, ומשמיע את בקשותיו בנוכחות שני עדים.

הרקע לסכסוך

המאבק המשפטי צמח בעקבות פטירתו של אדם, אשר היה גרוש והותיר בת יחידה. בזמן מותו, לא הייתה צוואה כתובה. אחיו של המנוח, דודם של הבת, התייצב בפני בית המשפט וטען כי המנוח השמיע בפניו ובפני אח נוסף צוואה בעל-פה, ובה הוא מבקש ש-80% מרכושו יוקדש למטרות דתיות, כגון כתיבת ספר תורה ותרומה לבית כנסת, ורק יתרת רכושו – 20% – תעבור לבתו.

• עפ"י הטענה, מצבו הרפואי של המנוח היה קשה ביותר ערב פטירתו.
• העדויות השונות של קרובי המשפחה תיארו כיצד המנוח, שעות ספורות לפני מותו, ביקש להורות על חלוקת רכושו באופן בלתי שגרתי והדגיש את חשיבות תרומתו למוסדות דתיים.

טענות הצדדים

הדוד המתמודד על קיום הצוואה תיאר כי בהיעדר כושר פיזי לכתיבת צוואה רשמית, השמיע אחיו את הרצון בפני שניים מאחיו – מה שעונה, לטענתו, על דרישות קיום צוואת שכיב מרע. לדבריו, הנפטר חפץ לעשות "מצווה אחרונה" ולהקדיש את כל רכושו (כולל דירה, רכב וחסכונות) לכתיבת ספר תורה, בית כנסת ולימוד תורה.

לעומתו, בתו של המנוח התנגדה נחרצות. היא הדגישה כי לא התקיימו כל התנאים החוקיים המחייבים לצוואת שכיב מרע, ובעיקר – שהמנוח לא ראה עצמו מול פני המוות, כדורש החוק. לטענתה, אביה מעולם לא הביע כוונה להוריש את הרכוש ברוחניות, ומעולם לא הודיע לה או לסביבתו כי פניו למות.

האם התקיימו הדרישות לקיום צוואה בעל-פה?

הבסיס המשפטי לצוואה מסוג "שכיב מרע" הוא דרישה שהמצווה ישמיע את דבריו בהרגשה ממשית כי קיצו קרב. בית המשפט בחן את העדויות שהובאו: הדוד והאח הנוסף הצהירו כי המנוח היה במצב רפואי קשה, אך התגלו אי-דיוקים וסימני שאלה בעדויותיהם. הם לא הצליחו לשחזר בביטחון את מועד האירוע ואף לא היו עקביים לגבי מיקומו – פעם טענו כי זה התרחש בבית הנפטר, ופעם בבית החולים.

• במהלך החקירות, נשמעו גרסאות שונות מצד אותו אח: "נאמר לבנות בית כנסת, אבל אולי התכוון רק לשפץ מקום קיים".
• לא הובאו ראיות לכך שהמנוח פנה לאנשי מקצוע אחרים או לבתו כדי להודיע על כוונת צוואתו.

עדות הגרושה – נקודה משמעותית

עדות חשובה הובאה מפי גרושתו של המנוח. היא העידה כי לאורך השנים שמרו על יחסי חברות והוא נזקק לטיפוליה הבריאותיים. לגרסתה, המנוח מעולם לא דיבר עימה על ירושתו, אפילו בימיו האחרונים. לדבריה, הוא לא היה מודע לסכנת המוות וניכר שראה את עצמו כאדם שאוהב את החיים ואין בכוונתו להיערך לסוף.

• לדבר הגרושה, המנוח לא האמין שהוא עומד למות ולא הביע שום רצון מיוחד לערוך צוואה כלשהי.

פסק הדין – דחיית הצוואה ומינוי הבת כיורשת בלעדית

לאחר בחינה יסודית של הראיות והעדויות, הגיע בית המשפט למסקנה ברורה: לא התקיימו התנאים החיוניים לקיומה של צוואת שכיב מרע. ראשית, לא הוכח כי המנוח ראה את פני המוות או שחש שמותו קרב. שנית, העדים שהיו אמורים לתמוך בצוואה היו בלתי עקביים והציגו סתירות בין גרסאותיהם. שלישית, נסיבות חייו של המנוח לא הובילו למסקנה כי חפץ לשלול מבתו את עיקר הרכוש.

משכך, דחה בית המשפט את הבקשה להכיר בצוואה בעל-פה, וחייב את הדוד (המבקש) לשלם לאחייניתו, הבת, הוצאות משפט משמעותיות. בית המשפט הורה על מתן צו ירושה, בהתאם לכללים הקבועים בחוק הירושה, כך שהבת תוכר כיורשת היחידה של אביה, ללא התניות וללא הגבלות.

לסיכום

המקרה ממחיש היטב את הרף הגבוה שמציב הדין לקיום צוואה בעל-פה, ומדגיש את החשיבות בעריכת צוואה מסודרת. רק כאשר מתקיים בוודאות כי אדם סמוך למותו והשמיע בפני שני עדים את רצונו הספציפי – ניתן להפעיל את החריג לחוק. ראיות מנוגדות, עדויות חסרות, ותחושת חוסר ודאות בנוגע לכוונת המצווה, יובילו בדרך כלל לדחיית הטענה בדבר קיומה של צוואת שכיב מרע.