היפוך נטל ההוכחה: מבקש קיום צוואה יצטרך להוכיח את תוקפה

פסק דין חריג שפורסם באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה שבמרכז הארץ מאיר באור שונה את סוגיית נטל ההוכחה בעת בקשה לקיום צוואה. בדרך כלל, כאשר מוגשת התנגדות לקיום צוואה, נטל ההוכחה מוטל על המתנגדים, שעליהם להסביר מדוע יש לפסול את המסמך. אלא שבמקרה דנן, בית המשפט קבע כי הנטל עובר דווקא אל מבקש קיום הצוואה – עליו להוכיח שהיא משקפת את רצון המנוחה ונעשתה באופן תקין.

הרקע למחלוקת סביב קיום הצוואה

הפרשה עוסקת בצוואה שנחתמה בשנת 2019 על ידי אישה שהלכה לעולמה שלוש שנים לאחר מכן. עם פטירתה, ביקש אדם הנזכר בצוואה כזוכה עיקרי לאשר אותה בבית המשפט. המתנגדים– בני משפחה אחרים– הגישו ערעור וטענו כי יש להטיל ספק בתוקף הצוואה.

• הצוואה קבעה חלוקה נרחבת של רכוש המנוחה לזוכה המרכזי.
• הערעור של המשפחה גרס כי אותו זוכה בידד את המנוחה וניצל את תלותה בו.
• נטען שהוא פעל במרץ להעברת נכסים טרם מותה ואף יצר מגע בלתי שגרתי עם עורך הדין שערך את הצוואה.

תחילה, נקבע סדר דיוני רגיל: המתנגדים הם שיגישו ראשונים את תצהיריהם, ואילו בהמשך יוכל הזוכה להביא ראיות משלו המגבות את תוקף הצוואה.

היפוך נטל ההוכחה – מה זה ולמה הוא נוצר?

נטל ההוכחה מציין מי מהצדדים חייב לשכנע את בית המשפט לגבי טענה מסוימת. במשפטי ירושה, ההתנגדות לצוואה מחייבת לרוב את המתנגדים להוכיח שהצוואה אינה תקפה – לדוגמה, בשל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות פסולה של מי מהזוכים. אולם כאשר מתברר שהייתה תלות ניכרת של המוריש בזוכה, עשוי להתרחש היפוך נטל ההוכחה. מדובר בהעברה יוצאת דופן של הנטל– בשונה מכלל הברזל שרווח בדיני ירושה.

• כאשר קיימת מערכת יחסים תלותית מהותית בין המנוח לבין הזוכה, יכול בית המשפט להגיע למסקנה כי יש להניח שרצונו החופשי של המנוח לא נשמר במלואו.
• במצבים כאלו, מי שמבקש לקיים את הצוואה הוא שיצטרך להראות כי הצוואה משקפת את רצון המוריש ונערכה מרצון חופשי.

במקרה שהתברר בבית המשפט הייתה עדות לפסק דין קודם שבמסגרתו נקבע כי הזוכה השתלט על רכושה וחייה של המנוחה עד שהותיר אותה ללא בחירה עצמאית.

טענות הצדדים – מי צריך להוכיח מה?

המתנגדים טענו שמדובר במערכת יחסים תלותית קיצונית, במסגרתה נשלטה המנוחה על ידי הזוכה לאורך שנים, נעשתה מבודדת מסביבתה ופעלה תחת השפעה משמעותית ואף לחץ כבד. לדבריהם, התנהלות זו מעידה על היעדר רצון חופשי, והנחת המוצא צריכה להיות כי הצוואה נכתבה תחת השפעה בעייתית.

לעומתם טען הזוכה כי לא נפל פגם בהתנהלותו וכי המנוחה פעלה מתוך רצונה שלה. הוא הדגיש שלפי רוב הפסיקה, המתנגדים הם שחייבים להוכיח את טענותיהם, והפך הנטל יהווה תקדים בעייתי ולא הכרחי בנסיבות העניין.

הכרעת בית המשפט והשלכותיה

השופטת בחנה את ההלכה הפסוקה והזכירה כי על פי רוב, מי שמבקש לבטל צוואה מחויב להראות שהייתה השפעה בלתי הוגנת– כלומר, שהמוריש פעל כתוצאה מלחץ, כפיה, או תלות ממושכת המשפיעה על שיקול דעתו. אך כאן, בשל מערכת יחסים יוצאת דופן שבסיסה – כך לפי חומר הראיות – בתלות עמוקה של המנוחה בזוכה, נפסק כי יתהפך נטל ההוכחה. הזוכה יצטרך הוא להראות כי אכן נשמר חופש הרצון ואין אמת בטענות להתערבות בנכסי המנוחה או בניהולה האישי.

• פסק הדין הקודם שעמד ברקע הפרשה פסק מפורשות על השתלטות של הזוכה על המנוחה.
• הוגש ערעור בעניין זה, אך השופטת מדגישה כי קיומו של ערעור אינו משנה לעת עתה את המסקנה בדבר התלות שחייבה את היפוך נטל ההוכחה.
• המשמעות: הזוכה הוא זה שמתחיל את הבאת הראיות, בניגוד לסטנדרט הנהוג.
• הזוכה חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 שקלים.

סיכום והיבטים לעתיד

החלטה זו ממחישה שבית המשפט עשוי, במקרים חריגים, להפוך את הכללים בדיני ירושה, במיוחד כשקיים חשש ממשי לפגיעה ברצון החופשי של המוריש עקב תלות עמוקה בזוכה. מקרים כאלו מחייבים בחינה פרטנית וזהירה של נסיבות היחסים בין הצדדים, וכל ראיה לניהול החיים והנכסים עשויה להיות מכרעת למסקנה בדבר תוקף הצוואה.

המשמעות לכלל הציבור ברורה: יש חשיבות רבה לשקיפות, להיבדלות מרצון ולמעורבות המקורבת בעת עריכת צוואה. כאשר מתגלע סכסוך והצדדים מצביעים על תלות או השפעה חריגה, הדבר עלול לשנות מן היסוד את מערכת נטל ההוכחה בבית המשפט.

על המתעניינים בתחום הצוואות והירושות לזכור: במצבים חריגים, לא תמיד המתנגדים יהיו אלו החייבים להוכיח את טענותיהם, ולעיתים דווקא המבקש ליהנות מהצוואה הוא שיעמוד במבחן ההסבר וההוכחה.