בת 93 הדירה את בתה מהירושה: בית המשפט אימץ את הצוואה

מחלוקות משפחתיות בנוגע לירושה אינן תופעה נדירה, אך לעיתים הן נחשפות בבתי המשפט במלוא עוצמתן. מקרה מעניין שהוכרע לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה עוסק בצוואה של אישה כבת 93, אשר נישלה במפורש את אחת מבנותיה מהרכוש שהותירה אחריה. בית המשפט בחן את המקרה לעומקו, והכריע: רצונה של האם היה כן ומוצדק, ולא הייתה השפעה בלתי הוגנת או פגם בכשירותה המשפטית בעת עריכת הצוואה.

רקע: שלוש בנות וצוואה אחת שנויה במחלוקת

לפני מספר שנים ערכה אישה מבוגרת, אז בת 93, צוואה חדשה. בצוואה זו נכתב כי אחת מבנותיה לא תירש אותה כלל, בניגוד לצוואות קודמות בהן חילקה את רכושה לשלוש בנותיה בחלוקה שווה. האם הלכה לעולמה בגיל 97, ולאחר מותה התגלע סכסוך משפחתי קשה. הבת שהודרה מהצוואה פנתה לבית המשפט וטענה כי אמה לא הייתה כשירה לערוך את המסמך, ובנוסף, כי אחותה הפעילה על האם השפעה פסולה שהובילה להדרה מהירושה.

• לפי גרסת המתנגדת, אחותה גרמה לאם להאמין כי הבת "גנבה" ממנה כספים, דבר שלא התרחש כלל.

לעומת זאת, הבת שנתמכה בצוואה, ביקשה מבית המשפט לאשר את הצוואה האחרונה, ומסרה כי זו רצונה האמיתי של האם, שנבע ממערכת יחסים סבוכה שהסלימה בגלל עניינים כספיים.

ביקורת השופט: צוואה שנערכה בצל חשדות

בית המשפט נדרש לדון בשתי שאלות משפטיות עיקריות: ראשית, האם האם הייתה כשירה לערוך צוואה בגילה המופלג; ושנית, האם הופעלה עליה השפעה לא הוגנת, מונח משפטי המתאר מצב שבו אדם מנצל תלות או חולשה של מצווה ומכוון את רצונו באופן לא חופשי. כדי לענות על שאלות אלה, בית המשפט אסף חוות דעת מומחים, עדויות ובחן מסמכים משעת עריכת הצוואה.

• על פי חוות הדעת, מצבה הרפואי והקוגניטיבי של האם בעת עריכת הצוואה היה תקין.
• עורכת הדין שערכה את הצוואה העידה בצורה מפורטת על שיחה שקיימה עם המנוחה, במסגרתה חזרה והבהירה כי היא מודעת היטב להשלכות החלטתה.

עוד קבע השופט כי האם גילתה במודע כי הבת שהודרה משכה כספים מחשבונה ללא רשותה והעבירה סכומים ניכרים לילדיה, ולכן רצתה להרחיק אותה מירושתה.

הממצאים: כשירות מלאה וגיבוי הראיות

בפסק הדין דחה השופט את טענות המתנגדת אחת לאחת. הוא הדגיש כי לא הוצגה כל ראיה המוכיחה שהאם הייתה חסרת כשירות נפשית או שכלית בעת חתימתה על הצוואה. אדרבה, על פי העדויות, קיבלה החלטותיה בצלילות דעת ובבשלות.

• האישה הפקידה ברצון את צוואתה אצל רשם הירושות בעצמה, מה שחיזק את הטענה בדבר כשירותה ורצונה האמיתי.
• שני מומחים שמינה בית המשפט, כמו גם רופא המשפחה שליווה אותה בתקופה הרלוונטית, תמכו בדעה זו.
• עורכת הדין הדגישה כי המנוחה הייתה אישה חדה, והביעה פעמים רבות את רצונה לנשל את בתה בשל המשבר ביניהן.

בחינת השפעה בלתי הוגנת והוכחת עצמאות המצווה

נקודה מרכזית נוספת הייתה טענת המתנגדת לקיומה של "השפעה בלתי הוגנת", מצב בו צד אחר מפעיל לחץ או ניצול כלפי המצווה. אולם, בית המשפט פסק שהמרחק הגיאוגרפי בין האחות (ששהתה במשך תקופה ארוכה בחו"ל) לבין האם, כמו גם הזמן הקצר שבה שהתה בארץ לפני עריכת הצוואה, שוללים אפשרות להשפעה שכזו.

• השופט קבע כי לא הייתה לאחות אפשרות להניע את האם לערוך את הצוואה כפי שערכה, בזמן כה קצר לאחר שובה לארץ.

יתרה מכך, נטען כי האם ניתקה קשר עם בתה לאחר הליכים משפטיים קודמים, ולא הייתה מעוניינת במעורבותה בעתיד.

החלטת השופט ותוצאותיה המשפטיות

בסופו של הליך, דחה השופט את ההתנגדות לצוואה מכל וכל. הוא קבע כי היה הגיון מלא בהחלטת האם להדיר את בתה מהירושה, וכי רצון זה נשען על עובדות ותחושות אותנטיות שבוטאו במפורש במסמכי הצוואה ובעדויות.

• לעומת זאת, טענות המתנגדת להטעיה, השפעה פסולה או אי-כשירות לא הוכחו כלל.
• לבסוף, חויבה המתנגדת בתשלום שכר טרחה גבוה לעורכי הדין של הצדדים האחרים, בסך 90,000 שקלים.

סיכום: חשיבות רצונו האותנטי של המצווה

ענייני ירושה וצוואה טומנים בחובם לעיתים סכסוכים קשים בין בני משפחה, במיוחד כאשר נאמרים דברים קשים או כשיש ניסיון להרחיק מירושה בן משפחה קרוב. במקרה זה, בית המשפט הבהיר כי כל עוד מוכח כי המצווה היה כשיר לפעול מרצונו החופשי, ועל רקע עובדות ברורות, יש לתת תוקף מלא לצוואה ולקבל את רצונו, גם אם החלטותיו שניות במחלוקת.