בית המשפט הכיר בסבתא המנוחה כבעלת נכס – חרף הבדלי שמות בטאבו

פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים העניקה השבוע מענה ייחודי לתסבוכת נדל"נית רבת שנים, כאשר הורה להכיר באישה שהלכה לעולמה מזמן - כבעלת זכויות נכס, אף כי שמה נרשם בצורה שונה בלשכת רישום המקרקעין.

רקע: ירושה, נכס ושמות שונים

שלושים נכדים פנו לבית המשפט בבקשה לצרף את סבתם המנוחה לרשימת בעלי הנכס הירושלמי בטאבו, למרות שנרשמה בלשכה תחת שם שונה במקצת. הנכס שבמרכז המחלוקת כבר נמכר בעבר לגורם שלישי, אך כספי התמורה נשמרו בנאמנות עד להכרעה במעמדו של המוריש החוקי.

בלב התביעה עמד פער הקיים בין שמה של הסבתא כפי שהופיע במסמכים הרשמיים ובין השם המופיע בלשכת רישום המקרקעין. התובעים טענו כי מדובר בטעות רישום, מפרט טכני שנעשה מזמן ואינו משנה את זהות הבעלים האמיתית.

• התובעים נשענו על מסמכים ישנים, כולל תעודת זהות עתיקה ומסמכי צו ירושה ישנים, להוכחת הקשר שבין הסבתא לבין הרישום בטאבו.
• העברת התמורה מן המכירה עוכבה עד להבהרת סוגיית הירושה וברור זהות הבעלים המקוריים.

האינדיקציות שגיבשו את התמונה

במהלך הדיון בבית המשפט הציגו התובעים, ככל הנראה באמצעות אחד הנכדים, תעודת זהות ישנה שבה חתמה הסבתא את שמה באופן התומך בטענה כי היא אותה אשה שרשומה בטאבו בשם שונה במעט. לטענתם, השוני נובע ככל הנראה מהבדלי כתיב, תרגום, ואולי אף חוסר תשומת לב של פקידי רשויות בזמנו.

הסוגיה הובהרה עוד יותר כאשר הובאו ראיות מתוך מסמכי ירושה מתקופת הסבא רבא של התובעים. צו ירושה שניתן לאחר פטירתו הצביע על כך כי בתו, הסבתא של התובעים, היא היורשת היחידה – ושמה "הניה רייזיל". זיהוי דומה לשם המופיע ברישומי הנדל"ן - "היינה רזיל שפירא" - אפשר לבית המשפט לגבש עמדה מוצקה יותר.

• הקירבה הזמנית בין מתן צו הירושה לבין מועד הרישום בלשכת המקרקעין חיזקה את המסקנה שמדובר באותה אישה.
• בנוסף, עלה מנסח מקרקעין בריטי, שימושי לאותה תקופה, כי נרשם שמה של הסבתא בשינויים קלים בכתיב – אינדיקציה לריבוי אפשרויות כתיבה ולא להבדלי זהות.

תגובת הצדדים וההליך בבית המשפט

נציג לשכת רישום המקרקעין לא התנגד עקרונית לקבלת הבקשה והותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט. במהלך הדיון שיגר בית המשפט פניות ייעודיות לגורמים רשמיים, בהם רשות האוכלוסין ורשם המקרקעין, במטרה להשלמת התמונה ובדיקה האם קיימים טוענים נוספים לנכס. תשובות הגורמים השונים לא העלו מתמודדים אחרים מלבד הנכדים, התובעים בתיק.

לבסוף, בחן בית המשפט את כלל המסמכים והראיות שנאספו, וקבע כי התובעים עמדו בנטל הראיה הנדרש בהליך כזה. במילים אחרות, בית המשפט שוכנע שהסבתא ו"היינה רזיל" הרשומה בטאבו הן אותה אישה.

• ההחלטה אפשרה להורות על הסדר חלוקת התמורה מהמכירה בין היורשים החוקיים, בהתאם לפסיקה.

המשמעות המשפטית וחשיבות ההחלטה

המקרה מדגים את המורכבות במצבים בהם תיעוד היסטורי לקוי או בלתי מדויק יוצר סבך בנוגע לזכויות בעלות בנכסים. לעיתים קרובות, טעויות ברישום, שינויי שמות, או תרגום בלתי מדויק, עלולים להקשות על הטיפול המשפטי, במיוחד כשמדובר בנדל"ן בירושה.

הליך הצהרה על בעלות מכונה תביעת הצהרת בעלות – הליך משפטי במסגרתו פלוני מבקש מבית המשפט לאשר כי הוא או אחר בעל זכויות בנכס מסוים, במיוחד כאשר יש ליישב פערים בין מסמכים ישנים לבין המציאות בשטח.

• בהליכים הללו נדרשת הוכחה ברורה לשכנע את בית המשפט כי המבקש הוא אכן האדם הרשום או הזכאי לזכויות המתבקשות.
• כאשר השמות אינם תואמים אך מוצגים ראיות מוצקות – מסמכים, תעודות מקוריות ועיתוי רישום – רשאי בית המשפט להפעיל שיקול דעת רחב ולהצהיר על זהות המבקש עם בעל הנכס הרשום.

סיכום

החלטתו של בית המשפט מהווה דוגמה לאופן ההתמודדות של מערכת המשפט עם רישומים היסטוריים חסרים או שגויים בנכסי מקרקעין. הכרעה זו מהווה תקדים עבור משפחות ויורשים המתמודדים עם רישומים ישנים ובלתי מדויקים, כאשר המערכת המשפטית נדרשת להפעיל אחריות, סבלנות ועיון בנתונים ההיסטוריים המורכבים המובאים לפניה.

המקרה מזכיר את חשיבות שמירת המסמכים ההיסטוריים ומעודד פנייה לייעוץ משפטי מתאים במצבים דומים. כך ניתן לעגן את זכויותיהם של יורשים אל מול אתגרי הרישום המקרקעיני.