בית המשפט אישר צוואה שנכתבה על ידי רב ומנשלת בת מעיזבון אביה

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באזור המרכז, נדחתה התנגדות של בת ונכד לקיום צוואה אשר נכתבה על ידי רב, ומעניקה את כל רכושו של המנוח לאלמנתו. פסק הדין מחדד סוגיות של מעורבות בני משפחה במעמד עריכת צוואה ומשמעות ההשפעה הבלתי הוגנת בהקשרי ירושה.

הרקע למחלוקת: שתי צוואות מנוגדות

הדיון עסק במחלוקת בין שתי צוואות: האחת, צוואה מ-2010 שנערכה אצל עורך דין, בה הוריש המנוח את ביתו היחיד לנכדו, ובתו הייתה אמורה לקבל את מרבית יתרת רכושו, למעט סכום כסף ורכב שיועדו לאשתו באותה תקופה. הצוואה השנייה, משנת 2017, נערכה אצל רב ובה הוענקה מלוא העיזבון לאלמנתו, כאשר לבתו ניתנה מנה סמלית בלבד.

• הבת והנכד ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בטענה שנעשתה מתוך רצונו האמיתי של האב.
• האלמנה, לעומתם, עתרה לקיום הצוואה המאוחרת אשר נערכה על ידי רב, וטענה שמדובר ברצונו הברור של המנוח בסוף ימיו.

טקס הקניין והליכי עריכת הצוואה

מעדויות שנמסרו בבית המשפט, עלה כי בזמן עריכת הצוואה המאוחרת נערך מעין טקס קניין – הרב הקריא את הצוואה ובסיומו השתמשו במטפחת, פעולה סמלית הנהוגה במעמדים מסוימים, כדי לאשר את רצונו של המנוח. הבית המשפט התבקש לבחון אם נוכחות האלמנה במעמד עריכת הצוואה והמעשים שנעשו במיוחד לבקשתה, יש בהם כדי להוביל לפסילת הצוואה בשל "מעורבות יתר" או השפעה בלתי הוגנת.

טענות הצדדים: שליטה, נתק משפחתי ומעורבות פסולה

• הבת והנכד טענו כי המנוח היה תחת שליטתה הבלעדית של האלמנה, ובשל כך נותק מהם הקשר ואף רחשה כלפיהם עוינות. לטענתם, המעורבות שלה בעריכת הצוואה היתה משמעותית, עד כדי כך כי ייעדה עדים על פי בקשתה האישית.
• האלמנה מצדה טענה כי דווקא בלט נתק ממושך בין המנוח לילדיו, וכי היא זו שטיפלה במנוח במסירות עד יומו האחרון. לכן, הענקת כל העיזבון לה בצוואת 2017 משקפת נאמנה את רצונו.

הכרעת בית המשפט: אין השפעה בלתי הוגנת ואין פסול במעורבות האלמנה

בפסק הדין דחה בית המשפט את טענות ההתנגדות של הבת והנכד. השופט קבע כי טענות הצד המתנגד הן סותרות: מחד נטען כי לא היה כלל קשר בין המנוח לילדיו, ומאידך נטען שנכדו בילה איתו מדי שבוע ואף שיחק עמו. עדויות אלו, כולל עדותה של נינתו, דווקא הצביעו על קיומם של קשרים משפחתיים מסוימים, גם בשנים האחרונות לחיי המנוח.

• בית המשפט פסק כי למרות שנוכחות יורש בחדר עריכת הצוואה אינה רצויה, אין בכך לבדה כדי לפסול את הצוואה.
• עוד הובהר כי הבחירה בעדים לעריכת הצוואה נעשתה על פי שיקול דעת עצמאית של הרב שערך את המסמך, והוא אף סירב לבקשת האלמנה למנות את גיסה כעד.

המשמעות המשפטית: מדוע לא נפסלה הצוואה?

החלטות שיפוטיות קודמות קובעות כי כדי לפסול צוואה בשל "מעורבות אסורה", יש להוכיח כי יורש פעל להשפיע על עצמאי רצון המצווה, או היה שותף מהותי לעריכה. במקרה הנוכחי, לא נמצא בראיות לרמה כזו של מעורבות. גם העובדה שהאלמנה ביקשה למנות עדים לא נתפסה כמהותית מספיק, בעיקר כאשר טקס החתימה נעשה באופן עצמאי על ידי הרב.

בית המשפט נתן משקל לכך שמדובר היה באדם בגיר, אשר לא הוכח כי הוטרד או הופעל עליו לחץ בעת עריכת הצוואה. התרשמות בית המשפט היתה כי כיבד את המנוח לבטא את רצונו החופשי, גם אם המעשה נתפס כפוגע בילדים.

השלכות פסק הדין והוצאות המשפט

לאחר דחיית ההתנגדות קבע בית המשפט כי הצוואה המאוחרת, שנכתבה על ידי רב ומנשלת את הבת והנכד כמעט לחלוטין מהרכוש, היא שתבוצע בפועל. הבת והנכד חויבו בתשלום הוצאות משפט משמעותי לזכות האלמנה.

• הפסיקה מחזקת את ההבחנה בין מעורבות פסולה שמביאה לפסילת צוואה, לבין נוכחות לגיטימית של יורש בהליך עריכתה.
• דיונים מסוג זה ממחישים את חשיבות הליך כתיבת הצוואה באופן המרחיק השפעות ולחצים מצד בעלי עניין, אך גם מבהירים שלעיתים יתקבלו צוואות שמביאות לעיוות משפחתי – כל עוד לא הוכחו כשלים חמורים בדרך ביצוען.

לסיכום, פסק הדין הזה מאיר זרקור על הנושאים המורכבים של דיני ירושה וצוואות – ובעיקר על מאבקי ירושה בתוך משפחות, החשיבות של עריכת צוואה בצורה מסודרת, והדרישה להוכחת השפעה בלתי הוגנת ברף ראייתי גבוה כדי להביא לפסילה של רצון אחרון של אדם.