ביהמ"ש: צוואת האישה החולה תקפה והבעל לא ינחל – למרות ניתוק היחסים ביניהם

מקרה בלתי שגרתי הגיע לאחרונה להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, כאשר אישה שסבלה ממחלת ניוון שרירים, והייתה מנותקת מבעלה בסוף חייה, הורישה בצוואתה את רכושה לאחייניה. בעלה ניסה לערער על תוקף הצוואה, אך טענותיו נדחו על ידי מערכת המשפט.

רקע: ניתוק בין בני זוג והשלכותיו על צוואה

בני הזוג חיו בנישואין כארבעה עשורים, אך לא זכו לילדים משותפים. לבעל היו בנות מנישואים קודמים, מהן התרחק במהלך השנים. בשנות חייה האחרונות חלתה האישה במחלת ניוון שרירים – מחלה קשה המתבטאת בהידרדרות ביכולת התנועה והדיבור. מצבה הלך והחמיר והקשרים בינה לבין בעלה התערערו, במיוחד עקב לחצים חיצוניים שהופעלו עליו על ידי מכרים משותפים.

לאחר שמצבה הבריאותי התדרדר, בחרה האישה לבצע שינוי בצוואתה. בשנת 2004 ערכה צוואה ראשונה, בה דאגה להותיר לבעלה זכות מגורים בדירתם המשותפת לאחר מותה, ורק לאחר לכתו – תועבר הדירה לאחייניה. אך בשנת 2017, כשהייתה חולה ופגיעה, חתמה על צוואה חדשה – בה הוסרה זכות מגוריו של הבעל, וכל רכושה, כולל חלקה בדירה, הועבר ישירות לאחייניה.

טענות הצדדים: כשירות והשפעה בלתי הוגנת

הבעל ערער על הצוואה המאוחרת, וטען כי אותה עת לא הייתה האישה כשירה לכינון צוואה: היא איבדה את יכולות הדיבור וההבנה, ומוגבלותה לא אפשרה לה להבין את משמעות המעמד. לדבריו, האחיינים ניצלו את מצוקתה כדי להשפיע עליה ולגרום לה להדיר אותו מרכושה לטובת עצמם.

• הבעל טען כי האישה לא הייתה מסוגלת לתקשר ולבטא את רצונה האמיתי.
• עוד נטען כי האחיינים הם שעמדו מאחורי יוזמת הצוואה, הובילו את האישה למשרדי עורך דין וייתכן כי תכננו את כל המהלך לצרכיהם.

מנגד, האחיינים ביקשו לכבד את הצוואה המאוחרת והבהירו כי פעלו לאורך כל הדרך מתוך דאגה לאישה. הם טענו כי בעלה התרחק ממנה וחדל לטפל בה, ובעת מחלתה אף הוציא אותה מדירתה והעבירה לביתם עם חפציה, במצב קשה וללא ליווי. לטענתם, החלטתה להדיר את הבעל מהירושה התקבלה על דעתה החופשית ומתוך תחושת נטישה מצדו.

הכרעת בית המשפט: האישה הייתה כשירה, הצוואה תקפה

בית המשפט בחן את השתלשלות העניינים, העדויות הרפואיות וההתנהלות סביב עריכת הצוואה. נקבע כי חרף מחלתה והקשיים בתקשורת, האישה הייתה מסוגלת להביע את רצונה באמצעים מגוונים – שילוב של כתיבה, תנועות גוף ואף קולות לא מילוליים. עורך הדין שערך עמה את הצוואה העיד שהשיחה התקיימה באפן פרטי וללא נוכחות האחיינים, מה שמחזק את טענת העצמאות ברצונה.

• מעדויות עלה שהאישה שמרה על יחס חם עם אחייניה, שבפועל הפכו לבני משפחתה הקרובים, ואלה טיפלו בה בנאמנות.
• הראיות לא ביססו השפעה בלתי הוגנת מצד האחיינים או ניצול מצוקתה של המנוחה.
• ההיגיון שבצוואה המאוחרת התיישב עם נסיבות חיי בני הזוג, והפגין רצון מובהק של המנוחה להפקיע את רכושה מהבעל שלא עמד לצידה בשעותיה הקשות.

בפסק הדין נכתב כי היחסים בין בני הזוג נפגעו לא רק בשל המחלה הקשה, אלא גם בשל השפעת צדדים שלישיים על הבעל, אשר לטשו עיניהם לרכושו. לאחר נטישת האישה, היא נאלצה להסתמך על אחייניה בלבד – סיטואציה שחיזקה את הקשר המיוחד עימם ואת בחירתה להוריש להם את הדירה והרכוש.

סיכום: חשיבות קיום רצון המצווה

בהינתן מכלול הנסיבות, דחה בית המשפט את ההתנגדות לקיום הצוואה והורה להוציאה אל הפועל בהתאם לרצונה של המנוחה. בהכרעה הודגש שהשפעה בלתי הוגנת במעמד חתימה על צוואה אינה עניין שבשגרה, ויש להוכיחה במאזן ראיות גבוה. במקרה זה, לא נמצאה עילה להתערב ברצון הברור של המנוחה.

• סוגיות מרכזיות בפרשה: כשירות מצווה, השפעה בלתי הוגנת ויחס משפחתי בזמן מחלה.
• החלטת בית המשפט מדגישה את ההגנה המשפטית על רצון אחרון של אדם גם במצבים של מחלה ותלות בזולת.

פסק הדין נחתם ללא פסיקת הוצאות לצד כלשהו.

מקרה זה מציף את חשיבות שמירת רצון המצווה גם בתנאים קשים, ואת ההכרה המשפטית כי מחלה אינה שוללת בהכרח את כושר ההחלטה – בעיקר כאשר המנוח מצליח, אף בדרכים חלופיות, להביע את עמדתו באופן ברור.