העליון מבהיר: שיתוף בדירות שהוקמו על קרקע שניתנה במתנה טרם הנישואין כולל גם את הקרקע – ובהיעדר אינדיקציה להסכמה אחרת, החלוקה תהיה שוויונית

פסק דין חדש של בית המשפט העליון מאיר זרקור על גבולות הלכת השיתוף הספציפי בין בני זוג: כאשר מוכחת כוונת שיתוף בדירות שהוקמו במהלך הנישואין על קרקע שקיבלה אחת מבנות הזוג במתנה לפני הנישואין, הבעלות המשותפת חלה על הדירות ועל הקרקע יחד. בהיעדר אינדיקציה ברורה להסכמה אחרת, לא ניתן להחריג את הקרקע מן השיתוף. ההכרעה מקבלת את ערעורו של בן הזוג ודוחה את ערעורה של בת הזוג, ומחדדת כי הלכת השיתוף הספציפי מטבעה מובילה לשיתוף שוויוני בנכס הרלוונטי.

הרקע: קרקע במתנה, עסקת קומבינציה ודירות להשכרה

הצדדים נישאו בשלהי שנות התשעים וחיו יחד למעלה משני עשורים. זמן קצר לפני החתונה קיבלה בת הזוג מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות באזור המרכז, הרשומות על שמה. כעבור מספר שנים שונה ייעוד אחת החלקות למגורים. ביחס לחלקה זו נחתמה עסקת קומבינציה: חלק מהקרקע נמכר ליזם, ובתמורה התחייב היזם להעמיד לבת הזוג מספר דירות בבניין שיוקם על המגרש. עם השלמת הפרויקט נמכרו שתיים מן הדירות, ותמורתן הועברה לחשבון משותף של בני הזוג. יתר הדירות הושכרו באופן שוטף. לצד זאת, החזיקו בני הזוג בשתי דירות נוספות בעיר אחרת, באחת מהן התגוררה המשפחה.

עם פרידתם, דרש בן הזוג לחלק בחלקים שווים את הזכויות בדירות שהתקבלו במסגרת הפרויקט. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירות, אך לא ביחס לקרקע עצמה שניתנה במקור במתנה לבת הזוג; לפיכך, נקבע כי בן הזוג יישא בתשלום שווי הקרקע כקרקע חקלאית. בערעור, בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את השיתוף בדירות אך זקף לזכות בת הזוג את שווי הקרקע במועד הנישואין, טרם שינוי הייעוד. שני הצדדים ביקשו רשות לערער לעליון, והדיון אוחד.

טענות הצדדים: דירת מגורים? שיתוף מיידי? ומה מעמדה של הקרקע

בת הזוג טענה כי אין מקום לקבוע כוונת שיתוף, בין השאר משום שהדירות אינן דירת המגורים המשפחתית. עוד נטען כי עצם העובדה שלפני הנישואין הוענקה לה הקרקע במתנה מלמדת על כוונה לשמור עליה מחוץ למסגרת השיתוף. מנגד, בן הזוג הדגיש כי הלכת השיתוף הספציפי מבוססת על שיתוף קנייני שוויוני, ולפיכך אין אפשרות להחריג את שווי הקרקע כאשר נקבע שיתוף בדירות עצמן. לטענתו, משעה שבית המשפט השתכנע בהתנהלות הצדדים לאורך השנים כי התגבשה כוונת שותפות בדירות, השותפות חלה על הנכס השלם – מבנה וקרקע כאחד – בהתאם לעקרונות דיני הקניין.

קביעת העליון: שיתוף בדירות כולל את הקרקע, והיעדר הוכחה להחרגה

הרכב העליון, מפי שופטת בית המשפט העליון, קיבל את עמדת בן הזוג. נקבע כי הקביעה של הערכאות הקודמות, שלפיה ניתן להחריג את הקרקע מן השיתוף בדירות, אינה עומדת בקנה אחד עם מהותה של הלכת השיתוף הספציפי ועם היגיונם של דיני הקניין. כאשר הוכחה כוונת שיתוף בדירות שהוקמו על הקרקע, אין מקום להפריד בין הבעלות בדירות לבין הבעלות בקרקע התומכת בהן. מדובר במקשה קניינית אחת, והניסיון לפרק אותה לרכיבים – בהיעדר הסכמה מפורשת ומבוססת – אינו מתיישב עם הדין.

העליון הדגיש כי לא הוצגה אף אינדיקציה עובדתית משכנעת לכך שהצדדים הסכימו להחריג את הקרקע משיתוף הדירות. העובדה כי מקור הקרקע במתנה איננה מספיקה כדי לשלול שיתוף. אדם יכול לקבל נכס במתנה, ולאחר מכן לגבש עם בן זוגו כוונת שיתוף בתוצר שהושבח על בסיס אותו נכס. שימוש בתמורת מכירת דירות לחשבון משותף, ניהול משקי יחד והפקת הכנסות לטובת התא המשפחתי עשויים לשקף התנהגות המצביעה על כוונת שיתוף ספציפית. בנסיבות כאלה, אין לייחס לצדדים הסכמה מתוחכמת של שיתופיות חלקית שאינה שוויונית, ללא בסיס ראייתי ברור.

הלכת השיתוף הספציפי: מהי ואיך מוכיחים אותה

רבים מכירים את חזקת השיתוף ההיסטורית, אך מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, חזקת השיתוף איננה חלה באופן אוטומטי על בני זוג שנישאו לאחר תחולת החוק. במקום זאת, הפסיקה פיתחה את הלכת השיתוף הספציפי: זהו כלי מן הדין הכללי המאפשר לקבוע שיתוף בנכס מסוים על יסוד הסכמה הנלמדת מהתנהגות הצדדים. בניגוד להסדר סטטוטורי גורף, ההלכה דורשת הוכחות נוספות מעבר לעצם חיי הנישואין. בתי המשפט מחפשים את אותו דבר מה נוסף: התנהלות מצטברת המלמדת על כוונה משותפת לחלוק בנכס נתון.

דוגמאות נפוצות יכולות לכלול השקעת משאבים משותפת בנכס, ניהול כספי משותף הקשור אליו, הצהרות חוזרות כלפי גורמי חוץ בדבר שותפות, והתנהגות עקבית לאורך שנים המשקפת הסתמכות הדדית. עוד נקבע בפסיקה כי במערכות יחסים זוגיות, הסכמות מהותיות אינן תמיד מתועדות בכתב. במקרים מתאימים, ההגינות ותום הלב שבדין הכללי עשויים להוביל לכך שהיעדר מסמך כתוב לא ימנע הכרה בשותפות, אם הוכחה מערכת הסתמכות משמעותית והצד המבקש לסגת מן ההסכמה עושה זאת בחוסר תום לב. עם זאת, הנטל להראות את הכוונה המשותפת מוטל על הטוען לשיתוף, והוא נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה.

לא רק דירת המגורים: שיתוף עשוי להתקיים גם בנכסים מניבים

העליון הבהיר כי קביעת שיתוף ספציפי איננה מוגבלת לדירת המגורים המשפחתית בלבד. גם נכסים מניבים, כמו דירות להשכרה שהתקבלו בפרויקטים יזמיים או בעסקאות קומבינציה, עשויים להיות שותפים בין בני זוג אם הוכחה כוונת שיתוף. אין דרישה כי ההסכמה לשיתוף תהיה דווקא בכתב, וודאי שלא כאשר מכלול הנסיבות מציף התנהלות עקבית של שיתוף כלכלי ומשפחתי.

ליבת ההיגיון הקנייני: לא מפרידים בין מבנה לקרקע ללא בסיס ברור

אחת מאבני היסוד בדיני מקרקעין היא העיקרון כי מבנה וקרקעו שלובים זה בזה. כך, כאשר מוכרז שיתוף בדירות שנבנו על קרקע מסוימת, קשה לטעון להפרדת הבעלויות – בוודאי ללא ראיה קונקרטית להסכמה ספציפית לכך. לכן, משנקבע ששיתוף הדירות הוכח בהתנהגות הצדדים, המסקנה המתבקשת היא ששיתוף זה כולל גם את הקרקע עליה הן יושבות. כל תוצאה אחרת עלולה ליצור חלוקה מלאכותית ומסורבלת שאינה מתיישבת עם המציאות הכלכלית והמשפטית של הנכס.

יישום ההלכה במקרה זה: קבלת הערעור ודחיית הערעור שכנגד

בהחיל בית המשפט את העקרונות על עניינם של בני הזוג, נקבע כי אין בסיס להחריג את הקרקע משיתוף הדירות. החלטת הערכאה הדיונית להעמיס על בן הזוג את שווי הקרקע כקרקע חקלאית, כמו גם הפתרון של הערכאה הערעורית לזכות את בת הזוג בשווי הקרקע נכון למועד הנישואין, לא נמצאו מתאימים כאשר כוונת שיתוף הוכחה ביחס לדירות כולן ולתוצר הכלכלי שנבע מהקרקע. לפיכך התקבל ערעורו של בן הזוג, ערעורה של בת הזוג נדחה, והובהר כי השיתוף הוא קנייני ושוויוני בדירות לרבות הקרקע המשמשת אותן.

משמעויות מעשיות לבני זוג ולבעלי נכסים

• הוכחת שיתוף ספציפי בנכס תיתמך בהתנהגות מצטברת: ניהול כספים במשותף, השקעות משותפות, שימוש בתשואה לצורכי המשפחה, והצהרות עקביות כלפי חוץ.
• מקור הנכס במתנה לבן זוג אחד אינו שולל כשלעצמו כוונת שיתוף בתוצר שהושבח במהלך השנים.
• כאשר מוכחת כוונת שיתוף בדירות שנבנו על קרקע מסוימת, ברירת המחדל היא שהשיתוף כולל גם את הקרקע, אלא אם קיימת אינדיקציה חד-משמעית להסכמה אחרת.
• ההכרה בשיתוף אינה מוגבלת לבית המגורים: גם נכסים מניבים ורכוש הוני שנוצרו במהלך הקשר עשויים להיחשב משותפים.
• מעוניינים להחריג נכסים מסוימים? מומלץ לעגן הסכמות מפורשות בהסכמים כתובים וברורים, תוך קבלת ייעוץ משפטי, כדי לצמצם מחלוקות עתידיות.

מסגרת פרוצדורלית ותמונת המצב

מדובר בשתי בקשות רשות ערעור שאוחדו לדיון אחד. הערכאה הדיונית קיבלה חלקית את תביעת בן הזוג וקבעה שיתוף בדירות אך לא בקרקע. הערכאה הערעורית שינתה את נקודת האיזון והעדיפה ייחוס שווי הקרקע לבת הזוג במועד מוקדם. ההרכב העליון התערב בקביעה זו, משמצא כי אין ראיה ממשית להסכמת הצדדים להחרגת הקרקע, וכי דיני הקניין והלכת השיתוף הספציפי מובילים לשיתוף שוויוני כולל.

לסיכום, העליון שב ומבהיר כי שיתוף ספציפי נבחן במבט הוליסטי על התנהלות הצדדים. מקום שבו הוכחה כוונת שיתוף בדירות שנוצרו מעסקת קומבינציה על בסיס קרקע שקדם לה הנישואין, אין להפריד באופן מלאכותי בין הדירות לקרקע. בהיעדר אינדיקציה ברורה להסכמה הפוכה, הנכס ותשתיתו ייחשבו משותפים בחלקים שווים, בהתאם לעקרונות של תום לב, הסתמכות ויציבות משפטית.