הילדה תוחזר לאביה בארצות הברית: שלושה בתי משפט קבעו – חטיפת ילדים בין מדינות לא תזכה להגנה בישראל

במאבק משפטי ממושך שהתנהל בשלוש ערכאות שונות, בתי המשפט בישראל הכריעו כי ילדה כבת שנתיים, שהובאה לישראל על ידי אמה ללא הסכמת האב, תוחזר למדינת מוצאה – ארצות הברית. הפסיקה מחזקת את מדיניות ישראל למנוע חטיפות ילדים בין מדינות ומתבססת על עקרונות אמנת האג.

רקע: מעבר ללא הסכמה ותחילת המאבק

תחילתה של הפרשה במערכת זוגית שנרקמה בין אישה ישראלית וגבר אמריקאי בניו יורק. השניים נישאו בשנת 2017, ולאחר זמן קצר נולדה בתם המשותפת. במשך תקופה התגוררה המשפחה בארצות הברית, אולם בעקבות מתיחות בזוגיות, קיבלה האם את ההחלטה לעלות עם הילדה לישראל במרץ האחרון, תוך שהיא מודיעה לאב בדיעבד בלבד.

לאחר שהאם התמקמה בישראל ורשמה את בתה לגן ילדים, פנה האב לערכאות המשפטיות בישראל באמצעות תביעה להשבת הקטינה, בהתאם לדיני אמנת האג – הסכם בינלאומי שנועד למנוע חטיפת ילדים ממדינת מגוריהם באופן חד-צדדי.

אמנת האג: מנגנון בינלאומי להגנה על קטינים

אמנת האג בנושא חטיפת ילדים נועדה להבטיח כי קטינים יחזרו לארץ מגוריהם הקבועה, בכל מקרה של העתקה חד-צדדית או מניעת קשר מהורה אחר. בתי המשפט בישראל מחויבים ליישם את עקרונות האמנה כל עוד לא מתקיימים חריגים מוכחים – כמו סכנה ממשית לקטין במדינת המוצא או השלמה של ההורה שנפגע עם מעשה ההעברה.

ההליך בבית המשפט למשפחה

הדיון הראשון התנהל בבית המשפט לענייני משפחה באחד ממרכזי הארץ. האם טענה שהאב סובל מבעיות נפשיות ועלול לסכן את בתם, כמו גם כי כביכול השלים עם עזיבתה. לעומתה, האב הכחיש מכל וכל והציג ראיות המעידות על תרופות שנלקחו בעקבות טיפול רפואי, לא עקב התמכרות לחומרים פסיכיאטריים.

• בית המשפט בחן את מלוא הראיות והבדיל בין תרופות קבועות לטיפול רפואי לבין סכנה ממשית.
• נטען על ידי האם כי מעשה העברת הילדה לישראל מוצדק נוכח מצבו הנפשי של האב, וטענה זו נדחתה.

הפסיקה הייתה חד משמעית: לא הוצג בפני בית המשפט מידע שמצביע על סיכון של הילדה עם אביה. בנוסף, ניכר שהאב לא השלים עם המעשה ואף התריע בהודעות ברורות כי אינו מסכים להעברת הילדה.

ערעור למחוזי: הטענות ומהלך הדיון

לאחר החלטת הערכאה הראשונה, פנתה האם לבית המשפט המחוזי בערעור. בערעור חזרה האם על עיקרי טענותיה, כשהיא מבליטה שוב ושוב את חששה לשלומו של הילדה אם תשוב לארצות הברית. מנגד, האב טען כי במשך כל התקופה הדגיש שהוא דורש את חזרת הבת לידיו ומעולם לא הסכים להתרחקותן.

בית המשפט המחוזי בחן את התכתובות בין הצדדים לרבות מסרונים, מהם עלה בבירור כי האב לא נתן את הסכמתו להוצאת הילדה מניו יורק ואף הזהיר את האם מפני המשך הפעולה. הפסיקה שבה וחיזקה את הקביעה כי מדובר בהעברה חד-צדדית, שאינה מוצדקת תחת חריגי אמנת האג.

• המחוזי קיבל את קביעות המשפחה ודחה את הערעור על הסף.
• נקבע כי הפסיקה המקורית עומדת בכללים הבינלאומיים שנועדו למנוע חטיפת ילדים.

ערעור לעליון: ההכרעה הסופית

האם פנתה בבקשת ערעור אחרונה לבית המשפט העליון. גם בערכאה הגבוהה ביותר נדחו טענותיה. השופטים ציינו כי אינטרס ההגנה על קטינים מחייב את מדינת ישראל לא לאפשר קיומו של תקדים שבו ילד יועבר ללא הסכמת שני ההורים – למעט במקרים חריגים ביותר.

כך נקבע באופן סופי: הילדה תחזור לאביה שבארצות הברית, בכפוף לתנאים שנקבעו בבית המשפט להבטחת שלומה, לרבות דאגה לדיור ולרווחתה על ידי האב.

משמעות ההחלטה והשלכותיה

פרשת זו מהווה תזכורת ברורה לכל הורה השוקל העברת ילד למדינה אחרת, בלי הסכמה מלאה: החוק הבינלאומי בישראל נאכף במלוא החומרה, והיא מיישרת קו עם עמדת הקהילה הבינלאומית בנושאי חטיפת ילדים.

• אמנת האג מגנה על זכותם של ילדים לגדול בסביבה יציבה, עם קשר לשני הוריהם.
• בתי המשפט בישראל לא ימהרו לקבל טענות בדבר סכנה, ללא תשתית ראייתית איתנה.
• פסק-דין זה ממשיך מגמה ברורה בפסיקה - עידוד פתרונות מוסכמים במחלוקות משפחתיות ומניעת ניתוק קיצוני בין הורים וילדיהם.

הפסיקה בסוגיה זו משדרת מסר ברור: רק מקרים חריגים במיוחד יאפשרו סטייה מהכלל שמכתיב את השבת הילדים למדינת מגוריהם הקבועה. כל החלטה חד-צדדית עלולה להוביל להשלכות כבדות עבור ההורה הפועל בניגוד לדין.

לסיכום, השלושה בתי המשפט שבהם נדונה הפרשה – לענייני משפחה, מחוזי ועליון – קבעו פה אחד: הילדה תשוב לארה"ב, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי ולהגנה ראויה על זכויות הילדים.