בית המשפט דחה תביעה לחלוקה שווה בדירה: שייכות הנכס להורי הבעל הוכחה

סוגיה מורכבת בענייני רכוש בין בני זוג לשעבר הסתיימה בפסק דין חריף שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה. האישה תבעה הכרה כבעלים במשותף בדירה בה התגוררו עם בן זוגה לשעבר, אך בית המשפט קבע: הדירה שייכת להורי הבעל בלבד, מאחר והם מימנו את רכישתה במלואה.

עיקרי המחלוקת

הדיון המשפחתי עסק בבני זוג שניהלו זוגיות בפרק ב', לאחר שלכל אחד מהם עבר משפחתי שונה – האישה הגיעה לקשר עם ילדה מנישואיה הקודמים ואילו הבעל היה גרוש ללא ילדים. בתחילת הדרך שניהם גרו בדירה שכורה, ולאחר כשנה רכשו דירה. הדירה נרשמה על שם הורי הבעל, ולדברי בית המשפט, הדבר נבע ממימון מלא של הרכישה בכספי ההורים.

כעשור לאחר מכן, נמכרה הדירה הראשונה, ובמקומה נרכש נכס חדש ומרווח יותר, אשר הפעם נרשם על שמו של הבעל בלבד. עם זאת, המחלוקת עלתה עם פירוק הקשר המשפחתי, לאחר שלוש שנות חיים בנכס החדש.

• האישה טענה כי הדירה השנייה היא פרי מאמציהם וכספיהם המשותפים של בני הזוג.
• הבעל טען כי הרכישה בוצעה שוב באמצעות כספי הוריו בלבד, וכל רישום אחר נעשה מטעמי מס.

ההתלבטות בהליך המשפטי

אף על פי שרישום הדירה במרשם המקרקעין היה על שם הבעל, ההורים הציגו הסכם שנערך עם בנם, בו נקבע במפורש שהדירה שייכת להם בלבד והבעל ישמש עבורם כנאמן בלבד – דהיינו, רשום פורמלית על שמו אך שייך מבחינה מהותית להורים.

במהלך ההליך בחן בית המשפט את כל פרטיו הכספיים של מימון העסקאות. הוברר כי הדירה הראשונה נמכרה בסכום של 1.27 מיליון שקלים, ואל הסכום הזה התווסף מענק פנסיוני של אם הבעל בשווי 140 אלף שקל. במספרים, המשמעות היא שכל סכום ששימש לקניית הדירה השנייה הגיע ישירות מהורי הבעל.

טעוני הצדדים ובחינת טענות השיתוף

האישה עמדה על כך שמשמעות החיים המשותפים והעובדה שגרה בנכס במשך שנים מהווים "כוונת שיתוף" – כלומר, רצון שמעמדה הרכושי יחזק את טענת השותפות. אולם השופטת ציינה שבמהלך הנישואין האישה לא דרשה להירשם כבעלים בדירה, נמנעה מעריכת הסכם ממון ואף לא הייתה נוכחת במעמד החתימה על חוזה הרכישה. בכך הביעה בית המשפט תמיהה מדוע לא עמדה על זכויותיה במועד.

• המושג "כוונת שיתוף" מתייחס לאפשרות שבני זוג רכשו יחד נכס או ניהלו חיים משותפים באופן שבו ניתן להבין שהייתה כוונה לחלק נכסים גם אם הרישום הפורמלי על שם אחד מהם בלבד.
• במקרה הזה, היעדר ראיה חדשה לכך שהוסכם על שיתוף – וניהול הרישום והקניין בידי בני משפחת הבעל – חיזקו את עמדת הבעל והוריו.

משמעות רישום הנכס ושיקולי מס

אחת השאלות שעמדו בלב פסק הדין עסקה בסיבה לכך שדווקא הבעל, ולא הוריו, נרשם כבעל הנכס. ההסבר שהובא היה מניעת מס רכישה גבוה בעת הרכישה, שניתן להחילו על מי שכבר מחזיק בנכס נוסף. בית המשפט השתכנע, לאחר בחינה של הנתונים, כי רישום הנכס על שם הבעל נבע משיקולי מס בלבד, ולא במטרה להעניק לו בעלות אמיתית בדירה.

היחידה שהביאה הוכחות בעניין מינהל כספי הנכסים הייתה משפחת הבעל, והאישה לא הצליחה לטעון או להוכיח כי השקיעה אפילו סכום קטן משלה למען הדירה.

ההחלטה: דחיית התביעה, אך פיצוי כספי

בית המשפט התרשם כי הכספים ששימשו לרכישת שתי הדירות הגיעו כולם מהורי הבעל, ולכן הדירה שייכת להם גם אם רשומה פורמלית על שם הבעל. בהתאם, נקבע כי הדירה תועבר לבעלות מלאה של ההורים ותימחק כל הערת אזהרה לטובת הבעל.

עם זאת, בית המשפט לא התעלם מיתר רכושם המשותף של בני הזוג לשעבר. הוחלט כי הבעל יפצה את האישה בסכום של 167 אלף שקלים, המגלם את מחצית הנכסים המשותפים שצברו יחד.

• הפסיקה מבהירה את החשיבות שבנהל תקין, רישום ודאגה להסכמים ברורים בנכסים משותפים בפרק ב' או בחיי זוגיות חדשים.
• במקרים בהם לא משקיעים מכספים פרטיים לנכס, גם כוונת השיתוף אינה מספיקה כדי לגבור על ראיות ברורות לזכות קניינית של צד אחר.

סיכום

פסק הדין מחדד את חשיבותם של מסמכים, רישומים ומקורות מימון ברורים בסכסוכי רכוש בין בני זוג – במיוחד כאשר הנכסים מעורבים במשפחות מורחבות ובמקרים של פירוד. תביעתה של האישה נדחתה ברובה בשל מימון מלא של רכישת הדירה על ידי הורי הבעל, לצד קבלת פיצוי צודק על יתר הרכוש המשותף שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים.