טענת "כספי צדקה" נדחתה: השומות הופחתו חלקית אך חיוב המס נותר גבוה

ערכאת מס מחוזית קבעה כי בעלת שתי חברות מסחריות לא הצליחה להוכיח שמקורו של גידול הון של מיליוני שקלים הוא בתרומות צדקה ובהלוואות משפחתיות. פקיד השומה האזורי זיהה הפרש הון בלתי מוסבר בין שתי הצהרות הון מרוחקות בזמן והוציא שומות מס בהתאם. בית המשפט דחה את גרסאותיה של בעלת החברות בנוגע למקור הכספים, אך הפחית את היקף החיוב לאחר שקיבל שני רכיבים: הוכחת מעילה של שותפה עסקית בסכום מוגבל וייחוס חלק ניכר מהגידול בהון לשנות עבר "סגורות" שהתיישנו. בסופו של דבר נותר חיוב מס לא מבוטל, לצד חיוב בהוצאות.

הרקע: הצהרות הון והפרש בלתי מוסבר

ההליך נולד מביקורת של פקיד השומה במחוז המרכז אשר בחנה שתי הצהרות הון של בני זוג, שהוגשו בהפרש של עשור. בהצהרה המוקדמת נרשם הון עצמי נמוך יחסית, בעוד שבהצהרה המאוחרת נרשם הון של מיליוני שקלים. פער זה, המכונה בדיני המס "הפרש הון בלתי מוסבר", מהווה אינדיקציה לכך שבמהלך התקופה נצברו נכסים או בוצעו רכישות שמקורם לא הובהר. במצבים כאלה רשאי פקיד השומה להוציא שומות מס לשנות המס הפתוחות ולהטיל מס על ההפרש כאילו היה הכנסה שלא דווחה.

הבעל והאישה חתמו בעבר על הסכם ממון הקובע הפרדה מלאה בין רכושם ועסקיהם. בהתאם לכך, בית המשפט קבע שהבעל אינו קשור לחיובי המס שנדונו וההתמקדות הייתה בבעלת המניות והמנהלת של שתי חברות הפועלות בענף ההלבשה והאביזרים לציבור הדתי.

טענות הצדדים: תרומות צדקה והלוואות משפחתיות מול ממצאי ביקורת

פקיד השומה ייחס את עיקר גידול ההון לשנות מס מסוימות בסוף התקופה שנבחנה. לטענתו, מדובר בכספים שלא דווחו, ולכן הוצאה שומה בהתאם. האישה השיבה כי הכספים אינם הכנסה חייבת במס, שכן מקורם בתרומות צדקה שהוזרמו, לדבריה, לאורך שנים באמצעות בן משפחה שכיהן כאחראי לגיוס תרומות בקהילה. בנוסף טענה כי קיבלה הלוואות משמעותיות מבני משפחה קרובים, לרבות בנה ואביה, ובכך ניתן להסביר את יכולת ההשקעה והפעילות העסקית שהובילו לעלייה בהון.

פקיד השומה דחה את הטענות. לשיטתו, לא הוצגו אסמכתאות להעברות כספיות בהיקף הנטען; לא הובאו מסמכים בנקאיים, רישומים חשבונאיים או ראיות מסודרות לגיוס התרומות ולהעברתם לחברות. ביחס להלוואות הנטענות, נטען כי לא הוצגו הסכמי הלוואה, לוחות סילוקין, רישום בספרים או סימנים חיצוניים אחרים שמחזקים את הגרסה. עוד טען כי אין היגיון כלכלי בהעמדת הלוואות בסכומים גבוהים בידי בן משפחה צעיר, וכי מצבו הכלכלי של קרוב משפחה נוסף אינו מתיישב עם הטענה להעמדת אשראי בהיקפים אלה.

המסגרת המשפטית: מהו "הפרש הון בלתי מוסבר" ומי נושא בנטל?

הצהרת הון היא כלי פיקוח המשמש את רשות המסים לבדוק אם השינוי בנכסי הנישום לאורך השנים תואם את ההכנסות שדווחו. כאשר מתגלה פער מהותי בין ההצהרות, נדרש הנישום להסביר את מקור ההפרש. אם ההסבר אינו מוכח ברמה מספקת, רשאית הרשות לייחס את ההפרש כהכנסה שלא דווחה. נטל ההוכחה הראשוני רובץ על הנישום, שכן הוא שולט במידע על מקורות הכסף, על הלוואות שקיבל ועל תרומות שניתנו לו. הסבר כללי, ללא מסמכים תומכים או ראיות חיצוניות, מתקשה לעמוד ברף ההוכחה.

תרומות צדקה, ככלל, אינן חייבות במס הכנסה, ואין חובה לדווח עליהן אם הן אינן חלק מפעילות עסקית. עם זאת, כאשר תרומה נטענת כמקור להסבר פערי הון, על הנישום להציג אינדיקציות בסיסיות שמאמתות את עצם ההתקבלות, היקפה, מועדיה והקשר למימון רכישות או השקעות. כך גם לגבי הלוואות: הסכמי הלוואה, העברות בנקאיות, רישום בספרים ואישורים מטעם המלווה – כל אלה הם מסמכים שמסייעים לעמוד בנטל.

הכרעת בית המשפט: דחיית גרסת ה"צדקה" וההלוואות, אך הכרה בשני רכיבים מצמצמים

לאחר שמיעת הראיות והטענות, בית המשפט המחוזי במחוז המרכז פסק כי המערערת לא הראתה תיעוד מבוסס לקבלת כספי תרומות בהיקף הנטען ולא הניחה תשתית מספקת להלוואות המשפחתיות. נקבע כי אין ראיות חיצוניות להעברות בהיקפים של מיליונים, לא במסגרת חשבונות פרטיים ולא בחשבונות החברות. על רקע היעדר האסמכתאות, דחה בית המשפט את הטענה שלפיה מקור רוב ההפרש בהון הוא בתרומות צדקה ובהלוואות.

עם זאת, בית המשפט כן הכיר בשני רכיבים בעלי השפעה מפחיתה. ראשית, הוכח במסגרת הליך אחר כי שותפה עסקית של המערערת מעלָה בסכום של 250,000 ש"ח, ובית המשפט קיבל כי סכום זה יכול להוות הסבר חלקי לפער ההון. שנית, התקבלה טענה שלפיה חלק ניכר מהעלייה בהון נצבר בשנים קודמות, מעבר לשנים שנבחנו בשומות, שנים המכונות "שנים סגורות" – כלומר, שנים שעבר לגביהן מועד נקיטת הליכי שומה. בעגה משפטית זו סוגיה של התיישנות מִנהלית בשומה, ולא של מחיקת חוב קיים, והמשמעות היא שהרשות אינה יכולה עוד לפתוח את אותן שנים לצורך חיוב חדש.

בית המשפט קבע כי יש לייחס 63% מן הגידול בהון לשנים שקדמו לשנות המס שבמחלוקת ולכן אינן ניתנות עוד לשומה, ואילו 37% מן ההפרש ייחס לשנים שבשומה. לאחר ניכוי סכום המעילה, נקבע כי ההכנסה הנוספת לצורכי מס עומדת על 2,868,640 ש"ח, ומתוכה רק החלק המיוחס לשנים הפתוחות יחויב. בנוסף נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לחובת המערערת.

שנות עבר "סגורות" והתיישנות: קו התפר בין הוכחה חשבונאית לבין חיוב מס

הכרעת בית המשפט מחדדת את המתח המובנה בביקורת הון: מצד אחד, הרשות רשאית להסתמך על פערי הון כדי לקבוע שומות, ומצד שני, יש למקם את ההפרש בזמן. כאשר הראיות מצביעות על כך שההפרש נוצר בהדרגה או שמקורו ברכישות ונכסים משנים מוקדמות, עשוי להיווצר מצב שבו חלק מהפער אינו בר-חיוב, משום שהשנים הרלוונטיות אינן פתוחות עוד לשומה. יחד עם זאת, קביעה כזו מחייבת תשתית ראייתית מספקת, ולא תתקבל כמוצא קל כאשר אין הוכחה ממשית לגבי העיתוי. ההבחנה כאן דקה: יש להוכיח לא רק שקיים פער, אלא גם מתי וכיצד נוצר.

בהקשר זה חשוב להבין כי "שנה סגורה" אינה מוחקת עובדות או מעלימה הפרשי הון, אלא מגבילה את סמכות הרשות לשום מס ביחס לאותה תקופה. כאשר בית המשפט מייחס חלק מהגידול לשנים סגורות, הוא עושה זאת על בסיס אינדיקציות חשבונאיות או כלכליות הממקמות את ההתרחשות בעבר, למשל רישומים בדוחות כספיים או תיעוד של השקעות קודמות. אולם אם הדוחות עצמם שגויים או חסרים, עולה השאלה האם ניתן להישען עליהם כמקור ייחוס. זהו מוקד אפשרי למחלוקת נוספת.

המשמעויות המעשיות לנישומים ולעוסקים

המסר המרכזי מנקודת מבט של נישומים: פערי הון משמעותיים דורשים הסבר מתועד. מי שמבקש להסתמך על תרומות צדקה, גם אם הן אינן חייבות במס, צריך לשמור תיעוד בסיסי על זהות התורמים, מועדי ההפקדה והשימוש בכספים. כך גם ביחס להלוואות משפחתיות: רצוי לערוך הסכמים כתובים, לבצע העברות בנקאיות ולנהל רישום מסודר. במצבים של פעילות עסקית, תיעוד קפדני בספרים הוא חיוני. בהיעדר מסמכים, נטל ההוכחה לא ייפרע והפער עלול להתפרש כהכנסה לא מדווחת.

לקח נוסף נוגע לשותפויות עסקיות ולניהול סיכונים. הוכחת מעילה של שותף עשויה להקטין שומות, אך לעיתים הסכום שיוכח יהיה מוגבל, ולא יפתור את עיקר הבעיה. מנגנוני בקרה, הפרדת תפקידים וביקורת תקופתית עשויים לצמצם סיכונים כאלה מלכתחילה.

מה הלאה: אפשרות לערעור וסוגיית קנס הגירעון

גורם משפטי המעורה בתחום העריך כי ייתכן שהרשות תשקול ערעור בנקודות עקרוניות: ראשית, השאלה האם ניתן לייחס חלק משמעותי מהפרש הון לשנים סגורות כשהראיות עליהן מסתמכים הן דוחות כספיים שנמצא כי הם שגויים. שנית, סוגיית קנס הגירעון – קנס מִנהלי המוטל בדרך כלל כאשר נקבעת תוספת מס מהותית. כאשר נקבעת ממצאים המלמדים על אי-דיווח, קשה לטעון שהדוחות הוגשו כנדרש כדי להימנע מהקנס. שאלות אלה עשויות למצוא את דרכן לערכאת הערעור.

מעבר לכך, אחת הסוגיות העולות מהתיק היא חשיבותו של ניהול תיק מס פרואקטיבי. במקרים שבהם קיימים כספים שלא דווחו או שנוצרו פערים בהון, קיימים לעיתים מנגנונים מִנהליים שמאפשרים גילוי וטיוב דיווחים בכפוף לכללים. אלו אינם מבטלים חובות מס אוטומטית, אך עשויים להפחית חשיפות פליליות ומנהליות. כל צעד כזה מחייב ייעוץ פרטני, שכן השלכותיו אינן אחידות.

• הוכחת מקור כספים: תרומות והלוואות דורשות אסמכתאות חיצוניות ולא די בהצהרות כלליות.
• הפרש הון בלתי מוסבר: כלי מרכזי בידי פקיד השומה להערכת הכנסה שלא דווחה.
• ייחוס בזמן: קביעה אילו שנים נושאות את הפער קריטית לשאלה אם ניתן לשום מס.
• מעילה של שותף: עשויה להוות הסבר חלקי לפערי הון, בכפוף להוכחה ספציפית.
• קנס גירעון: עלול לחול כאשר נקבעת תוספת מס מהותית ואי-דיווח.
• תיעוד ושקיפות: ניהול ספרים, רישומי בנק והסכמים כתובים הם כלים חיוניים להגנת הנישום.

לסיכום, בית המשפט דחה את גרסאותיה של בעלת החברות בנוגע למקור תרומות והלוואות, אך קיבל באופן חלקי טענות שהובילו להפחתת השומות: קיזוז סכום מעילה של שותפה עסקית וייחוס חלק ניכר מהגידול בהון לשנים שהתיישנו. התוצאה המעשית היא חיוב מס מופחת אך משמעותי, וחיוב בהוצאות. מעבר למקרה הקונקרטי, ההליך מדגיש את חשיבות התיעוד והניהול התקין בכל האמור בהצהרות הון ובמקורות מימון. נישומים ועוסקים ייטיבו לעשות אם ינהלו רישום מדוקדק וישקלו ייעוץ מקצועי מבעוד מועד, בייחוד כאשר מתרחשים שינויים מהותיים במצבם ההוני.