המחוזי: צוואת קשישה שהורישה את כל רכושה למנהל הדיור המוגן – נפסלה בשל פגם יסודי והשפעה בלתי הוגנת

בית המשפט המחוזי קבע כי לא תתקבל בקשה לקיים צוואת קשישה ערירית, שהורישה את מלוא עיזבונה למנהל הדיור המוגן בו התגוררה. הערעור שהגיש המנהל נדחה, לאחר שבית המשפט קבע כי הצוואה אינה עומדת בדרישות המחייבות של צוואה בעדים, וכי נסיבות עריכתה מלמדות על מעורבות עמוקה של הנהנה בעשייתה ועל קשר של תלות והשפעה בלתי הוגנת.

הרקע העובדתי

המנוחה, אלמנה ללא ילדים או קרובי משפחה קרובים, התגוררה בדיור מוגן פרטי בצפון הארץ – להלן "בית מוריה" – משנת 2002 ועד לפטירתה בשנת 2022. במהלך השנים ערכה שלוש צוואות שונות: בשנת 2002 חילקה את רכושה בין מספר נהנים והותירה את היתרה לגופים ציבוריים; בשנת 2012 קבעה כי היתרה תוקדש להקמת הקדש למטרות סיוע; ואילו בשנת 2016 ערכה צוואה שלישית, במסגרתה הורישה את כל עיזבונה למנהל בית מוריה (המערער). אם יילך לעולמו לפניה, קבעה כי שניים מילדיו יזכו בעיזבון. חודשים לאחר עריכת הצוואה האחרונה נפלה המנוחה, ובהמשך מונה לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש; המינוי נותר בתוקף עד לפטירתה. לאחר מותה, ביקש מנהל המוסד לקיים את הצוואה משנת 2016, אך התנגדויות שהגישו גורמים שונים התקבלו בבית המשפט לענייני משפחה. המנהל ערער למחוזי – וערעורו נדחה.

טענות הצדדים בערעור

המערער טען כי המנוחה הייתה אישה דעתנית ובעלת רצון חזק, שלא נתונה להשפעות חיצוניות וכי במועד עריכת הצוואה לא הייתה מבודדת או מנותקת. לשיטתו, בית המשפט קמא התעלם מאישיותה ומנסיבות חייה במוסד. מנגד טענו המשיבים כי עדי הצוואה נבחרו בידי המנהל מבין עובדי המוסד הכפופים לו, וכי המנהל יצר עם המנוחה מערכת יחסים בלעדית ושונה מהיחס שקיבלו דיירים אחרים. עוד נטען כי המנהל ידע על עושרה ובדידותה של המנוחה, וכי מעורבותו בהליך עריכת הצוואה חרגה מכל גבול סביר ביחסי מנהל–דייר.

המסגרת המשפטית: מהי צוואה בעדים ומהו פגם יסודי

צוואה בעדים היא אחת מצורות הצוואה המוכרות בדין. מדובר בצוואה שנעשית בפני שני עדים כשרים, כאשר על המצווה להציג את הצוואה לעדים ולהצהיר בפניהם שמדובר בצוואתו. לרוב, עורכת דין או עורך דין מסייעים בעריכת המסמך, אך אין די בסיוע מקצועי: נדרש שמתקיים קשר ישיר בין המצווה לבין שני העדים, הן בהצגת המסמך והן בהצהרת המצווה. כאשר חסר מרכיב יסוד זה, אין לפנינו "פגם ניתן לתיקון" אלא חסר שמונע מלכתחילה לראות במסמך כצוואה בעדים. לצד זאת, קיים כלל נוסף בדין הירושה האוסר על נהנה מצוואה לקחת חלק בעריכתה; כאשר הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, ההוראה המזכה אותו עלולה להיות בטלה. מטרת הכלל למנוע ניגוד עניינים והשפעה בלתי הוגנת על המצווה.

• דרישה מרכזית: המצווה מציג בפני שני עדים את המסמך שנערך ומצהיר בפניהם במפורש שזו צוואתו.
• נוכחות ותקשורת: נדרש מגע ישיר בין המצווה לעדים במהלך ההצגה וההצהרה, ולא רק חתימות טכניות.
• קריאה והבנה: ראוי שהצוואה תוקרא בפני המצווה ותוודא הבנה, אך אין בכך כדי להחליף את דרישת ההצהרה בפני העדים.
• תיקון פגמים: ניתן לתקן ליקויים מסוימים, אולם חסר ב"מרכיב יסוד" – כמו העדר הצגה והצהרה – אינו ניתן לתיקון.
• איסור מעורבות נהנה: מי שנוטל חלק בהכנת צוואה המזכה אותו – הוראת ההטבה בעניינו עלולה להתבטל.

יישום ההלכות במקרה זה

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות הערכאה הדיונית וקבע כי הצוואה משנת 2016 איננה עומדת בדרישת היסוד של צוואה בעדים. מן העדויות עלה כי בעת החתימה נכנסו העדים לחדרה של המנוחה והוחתמו היכן שהתבקשה חתימתם, ללא כל שיח בינם לבין המנוחה וללא שהמנוחה הציגה בפניהם את הצוואה או הצהירה כי זהו רצונה האחרון. למעשה, מי שהציגה את המסמך והובילה את הטקס הייתה עורכת הצוואה, בעוד שהמצווה עצמה נותרה פסיבית. בית המשפט הדגיש כי העדר הצגת הצוואה והעדר הצהרה מצד המצווה בפני שני העדים הם חסר ב"מרכיב יסוד" שאינו ניתן לריפוי. בנסיבות אלה – אין לראות במסמך צוואה בעדים, וממילא אין מקום לקיימה.

נטילת חלק בעריכת הצוואה והשלכותיה

למעלה מן הצורך, עמד בית המשפט על כך שהמערער נטל חלק מהותי בעריכת הצוואה המזכה אותו. לפי הראיות, המנהל הוא שפנה לעורכת הדין, הזמין אותה לבית מוריה וקישר אותה למנוחה; הוא זה שהביא שני עדים מתוך עובדי המוסד, דאג למסמך רפואי לצורך החתימה ואף לווה את התהליך עד סיומו – לרבות אמירה לעד כי לא יספר על האירוע. אף אם כל פעולה כשלעצמה הייתה עשויה להיתפס כפעולה טכנית, הצירוף המצטבר של כל הפעולות מלמד על מעורבות עמוקה בעשיית הצוואה. בהתאם לעיקרון הידוע בדיני ירושה, מעורבות כזו פוגעת בתוקף ההוראה המזכה את אותו גורם. בנוסף, מעורבותו של המנהל, מעצם תפקידו והכפיפות של העובדים לו, יצרה זיקה בעייתית בין הנהנה לבין מנגנון הראיות של הצוואה.

• המנהל יזם את הקשר עם עורך הדין והביאו למנוחה.
• העדים לצוואה נבחרו מקרב עובדי המוסד הכפופים לו.
• מסמכים רפואיים הוצגו לעורכת הצוואה על ידי המנהל, כחלק מהכנת המסמך.
• במועד החתימה, המנהל היה בסביבת החדר, והעדים הוחתמו ללא שיח עם המצווה.
• לאחר החתימה, נאמר לאחד העדים שלא לשתף באירוע – נסיבה המחזקת את החשש למעורבות בלתי תקינה.

יחסי תלות והשפעה בלתי הוגנת

מלבד הפגם היסודי, קבע בית המשפט כי התקיימו יחסי תלות מובהקים בין המנוחה למנהל. המנוחה הייתה בודדה, ללא מעגל משפחתי תומך, והסתמכה על שירותי המוסד ועל מנהלו לצרכיה היומיומיים. יחסי תלות כאלה אינם פוסלים צוואה בהכרח, אך הם מציבים דרישה גבוהה להוכחת רצון חופשי, במיוחד כשהנהנה מהצוואה הוא מי שמצוי בעמדת כוח ביחס למצווה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט את הסימנים המקובלים לבחינת השפעה בלתי הוגנת: תלות פיזית ונפשית, בידוד חברתי, מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, והיעדר הסבר מניח את הדעת לשינוי דרמטי בהוראות צוואה קודמות. כאן, המעבר מצוואות הכוללות הטבות לגורמים אחדים והקדש ציבורי – אל הורשת מלוא העיזבון למנהל המוסד – ללא תיעוד עצמאי המאשש שיחה חופשית עם המנוחה וללא עדים נייטרליים, חיזק את המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת. העובדה שמונה למנוחה אפוטרופוס בהמשך אף העידה על פגיעותה, אף שאין בכך לבדו כדי לקבוע פסלות; אלא שהשילוב הכולל של הנתונים העמיק את החשש.

הכרעת בית המשפט המחוזי

לאחר בחינת הראיות והטענות, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי הצוואה משנת 2016 איננה תקפה משום שלא התקיימו דרישות היסוד של צוואה בעדים – המצווה לא הציגה את הצוואה בפני שני עדים ולא הצהירה בפניהם שזו צוואתה. משכך, אין מדובר בפגם שניתן לתיקון, אלא בחסר במהות ההליך. גם אילו הייתה נבחנת העילה החלופית, נקבע כי המנהל נטל חלק בעשיית הצוואה המזכה אותו, באופן הפוסל את ההוראה בעניינו, וכי קיימות נסיבות משמעותיות המלמדות על השפעה בלתי הוגנת על רקע יחסי התלות. שופט נוסף בהרכב העיר כי תפקידם העצמאי של שני העדים בצוואה בעדים הוא מרכיב קונסטיטוטיבי: המצווה חייב לעמוד בחזית הטקס, ולא לשמש "ניצבת" לצדו של עורך המסמך.

משמעויות ותובנות מעשיות

הכרעת המחוזי מעבירה מסר ברור למוסדות רווחה, מתקני דיור מוגן, ובעלי תפקידים הנושאים באחריות כלפי דיירים: גבולות התערבותם בענייני ירושה ברורים ומוגבלים. מנהל, מטפל או גורם מטעם המוסד שמבקש ליהנות מצוואה של דייר – על אחת כמה וכמה אם סיפק את העדים או יזם את ההליך – מסתכן בבטלות ההוראה המזכה אותו. גם עורכי דין המתבקשים לערוך צוואות עבור דיירים במוסדות צריכים להקפיד הקפדה יתירה על עצמאות ההליך ועל זהות עדים שאינם כפופים או קשורים לנהנה.

• יש להבטיח תקשורת ישירה וברורה בין המצווה לשני העדים, הכוללת הצגת המסמך והצהרה מפורשת.
• העדים רצוי שיהיו ניטרליים ועצמאיים, ולא עובדים הכפופים לנהנה או למי שמעורב בהכנת הצוואה.
• מסמכים רפואיים ותיעוד מצב קוגניטיבי יכולים לסייע, אך אינם מחליפים את דרישות היסוד של הצהרה והצגת הצוואה.
• גורם הנהנה מצוואה צריך להימנע מכל מעורבות מהותית בהבאת עורך הדין, בבחירת עדים או בניהול הטקס.
• כאשר חל שינוי מהותי בין צוואות קודמות לצוואה חדשה, מומלץ להקפיד על תיעוד משלים (כגון חוות דעת עצמאית או פגישה נוספת) כדי לחזק את הראיות לרצון חופשי.

סוף דבר

הערעור נדחה והצוואה משנת 2016 לא קוימה. בית המשפט קבע כי לא התקיימו דרישות היסוד של צוואה בעדים, וכי מכלול נסיבות המקרה – לרבות מעורבות הנהנה בעשיית הצוואה ויחסי התלות – מחייב את פסילת ההוראות המזכות אותו. פסק הדין מדגיש מחדש את עקרון העצמאות של המצווה ואת הצורך בעדים נוכחים, שומעים ורואים, ולא רק חותמים.