בית המשפט: מנהל עיזבון שלח ידו בכספי הירושה – יחזיר מעל 1.3 מיליון ש"ח לנכדים ויישא בהוצאות למדינה

פסק דין חריג בחומרתו ניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה, ובו התקבלה תביעתם של ארבעה נכדים נגד מנהל העיזבון של סבתם המנוחה, שהיה חתנה של המנוחה ואביו של אחד היורשים. בית המשפט קבע כי מנהל העיזבון פעל בניגוד מובהק לחובותיו, נטל לעצמו כספים מהיתרות שהוחזקו עבור העיזבון, וגרר את היורשים להליכים מיותרים ויקרים במשך שנים. בהתאם להכרעה, עליו להשיב לנכדים סכום בסיסי של יותר מ־1.3 מיליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ולשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 50 אלף ש"ח, בשל חומרת התנהלותו וכילוי זמן שיפוטי יקר.

הרקע: מינוי מנהל עיזבון ונכסי הירושה

בקיץ 2016 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה, ובצדו מונה הנתבע לתפקיד מנהל עיזבון בהתאם לרצון שהובע בצוואה. על פי הנטען, העיזבון כלל בית מגורים בשכונה יוקרתית באזור המרכז ושני חשבונות בנק. מנהל העיזבון, שהיה כאמור בן משפחה מדרגה קרובה, קיבל לידיו את ניהול הרכוש והכספים עד להשלמת פירעון חובות (אם קיימים) ולחלוקה בין היורשים.

מנהל עיזבון הוא בעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט ומטיל עליו חובות דומות לאלה של נאמן: הוא מחויב לפעול בנאמנות ובטובת היורשים, להימנע מניגודי עניינים, לשמור תיעוד מסודר ולהציג שקיפות מלאה בנוגע לכספים ולפעולות שנעשו בנכסי העיזבון. שימוש עצמי בכספי העיזבון, קיזוזים חד-צדדיים או ערבוב חשבונות – אסורים ללא אישור מפורש של בית המשפט.

טענות הצדדים: כספים שנמשכו, קיזוזים ללא אישור ועיכובים מתמשכים

התובעים – ארבעה מנכדיה של המנוחה – טענו כי מנהל העיזבון משך כספים מחשבונות העיזבון, הציג "חובות" שלטענתו נוצרו כלפיו ללא אסמכתאות, וביצע פעולות חד-צדדיות של קיזוז שכר והחזרי הוצאות, כאילו היה נושה של העיזבון. עוד נטען כי הוא האריך שלא לצורך את ניהול העיזבון, ובחלוף שנים הודיע כי לא נותרו יתרות לחלוקה, אף שהיורשים עדיין לא קיבלו את חלקם כדין.

לטענת הנכדים, מנהל העיזבון ערבב את כספי העיזבון עם חשבונותיו האישיים, לא העביר דוחות כספיים מסודרים ולא המציא קבלות ואסמכתאות המניחות את הדעת. הם הגישו תביעה כספית מקיפה, וביקשו לחייב אותו להשיב לעיזבון ולהעביר לידיהם את הסכומים המגיעים להם מכוח הצוואה, בסכום מצטבר של מיליונים. במקביל, הוגשה בקשה לצו עיקול זמני על רכושו, שנועדה להבטיח את ביצוע פסק הדין במקרה שיינתן. הבקשה התקבלה והצו נותר על כנו.

מנגד, מנהל העיזבון טען כי פעל לטובת העיזבון וכי הוצאותיו נדרשו, בין היתר, לשימור הנכס, ניקיון ופינוי בטרם מכירה. הוא ביקש לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, וטען בנוסף שיש לחייב דווקא את היורשים בפיצוי עונשי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו במהלך שנות הטיפול בעיזבון.

ההליכים המקדמיים: סמכות בית המשפט לענייני משפחה ועיקול שהוטל

בית המשפט דחה את בקשת הסילוק על הסף שקידם מנהל העיזבון, וקבע כי הסכסוך עוסק בלב דיני הירושה והאמון בין מנהל העיזבון ליורשים. לפיכך, הסמכות המסורה לבית המשפט לענייני משפחה חלה במלואה. במקביל, צו העיקול הזמני שניתן לבקשת היורשים נותר בתוקף, ובכך הובטח חלקית כי אם ייפסקו סכומים להשבה – יהיה ממקור לגבייתם.

החלטה מוקדמת נוספת עסקה בשכרו של מנהל העיזבון: בית המשפט קבע לו שכר כולל בסך 255,075 ש"ח. חרף זאת, הנתבע טען כי עלות פעולותיו היתה גבוהה יותר, ובפועל נטל סכומים מהעיזבון, לטענתו כשכר והחזר הוצאות, תוך קיזוז עצמי וללא אישור מוקדם של בית המשפט.

הכרעת המשפט: הפרת חובת הנאמנות, קיזוז עצמי וגרסאות מתפתלות

לאחר שמיעת הראיות והעדויות, קבע בית המשפט כי הוכח שהנתבע שלח ידו בכספי העיזבון ופעל בניגוד לחובת הנאמנות והאמון המוטלת על מנהל עיזבון. לפי פסק הדין, הנתבע ראה בכספי העיזבון כרכושו, נהג בהם באופן פרטי וגרר את היורשים להליכים שהכבידו עליהם הן כלכלית והן נפשית. בית המשפט הטעים כי מנהל עיזבון משול לנאמן: עליו להציג דוחות מסודרים, להימנע מהטבה לעצמו ולבקש אישור שיפוטי לכל פעולה שיש בה כדי להיטיב איתו אישית.

מהראיות עלה כי הנתבע עצמו העמיד בעבר את סכום ההשבה על 802,123 ש"ח, אולם בדיון ההוכחות חזר בו ושינה גרסה. עוד נקבע כי קיים פער מהותי בין חישובי הנכדים לבין גרסאותיו – פער שהגיע, לפי ההליך, לסך מאות אלפי שקלים. אף על פי כן, הנתבע נמנע מהשבה מיידית ואף טען כי אינו חייב להעביר דבר ללא פסק דין מפורש המחייבו לעשות כן – עמדה שדחה בית המשפט כבעלת היגיון משפטי לקוי.

• הנתבע ביצע "קיזוזים" עצמיים מתוך כספי העיזבון, כאילו היה נושה של העיזבון, ללא קבלת אישור מבית המשפט.
• נמצא ערבוב בין חשבונות העיזבון לבין חשבונותיו האישיים של מנהל העיזבון – פעולה האסורה מתוקף חובת הנאמנות וההפרדה.
• הנתבע שינה גרסאות ביחס להיקף הכספים שנטל, ואף הודה בשלב מסוים כי משך כ־800 אלף ש"ח למחייתו.
• התיעוד והאסמכתאות שהוצגו היו חלקיות ולא עקביות, באופן שלא אפשר מעקב מלא אחר תנועות הכספים.
• בחלוף כמעט עשור ממועד פטירת המנוחה, היורשים טרם קיבלו את חלקם בעיזבון – על אף שהניהול הוגדר מלכתחילה כפשוט יחסית.

בית המשפט עמד על כך שניהול עיזבון הוא תפקיד פומבי-שיפוטי המבוצע "בזרועו הארוכה" של בית המשפט, המחייב תום לב מוגבר, שקיפות ובקרה. כאשר מנהל עיזבון מבקש לקבל שכר או החזר הוצאות – עליו לפעול בגדרי החלטות שיפוטיות ולהימנע מנטילת כספים חד-צדדית, המעמידה אותו בניגוד עניינים מובהק.

קביעת הסכומים: השבה של יותר מ־1.3 מיליון ש"ח, הצמדה וריבית

במסגרת החישובים הפיננסיים, נקבע כי שכרו של מנהל העיזבון עומד על 255,075 ש"ח, וכי מעבר לכך עליו להשיב לעיזבון סכום בסיסי של 1,323,391 ש"ח. על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד שבו היה עליו להעביר את הכספים ליורשים – אוקטובר 2018 – ועד לפירעון בפועל. בית המשפט הדגיש כי ההשבה לא תחרוג ממסגרת הסכומים שנתבעו בכתב התביעה, וכי חובת ההשבה נובעת מהפרת חובת הנאמנות, קיזוז עצמי אסור והיעדר תיעוד מלא.

עוד צוין כי הנתבע עצמו הצהיר בתצהיר מוקדם יותר כי עליו להשיב סכום של כ־802 אלף ש"ח, אולם חזר בו בהמשך. בית המשפט ראה בשינויי הגרסה רצף של התחמקויות שיצרו "מסך עשן" – כלשונו – והקשה על בירור האמת והשלמת חלוקת הירושה.

הוצאות לטובת אוצר המדינה וביקורת שיפוטית נוקבת

מעבר לפסיקת ההשבה, בית המשפט חייב את מנהל העיזבון לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 50 אלף ש"ח. חיוב זה, שנועד לסמן את שאט הנפש מהתנהלותו, הוסבר כנדרש לשם התרעה כללית על עמידתם של בעלי תפקידים שיפוטיים בדרישות נאמנות ושקיפות. בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבע – שכללה נטילת כספים ללא הרשאה, ערבוב חשבונות והצגת חובות שלא הוכחו – עומדת בסתירה חזיתית לדרישות הדין והפסיקה, ואף גובלת במעשים להם גוון פלילי, מבלי שנדרש לקבוע מסמרות בתחום הפלילי בהליך אזרחי זה.

בהקשר זה הובהר כי מנהל עיזבון חייב להציג אסמכתאות מלאות לכל הוצאה או פעולה, ובפרט כאשר הוא מבקש לשפות את עצמו מקופת העיזבון. היעדר תיעוד מסודר, כך נקבע, פועל לחובתו, בייחוד כשמדובר בצד שמחזיק במידע הייחודי ובמסמכים הרלוונטיים.

משמעות והשלכות: סטנדרט גבוה של נאמנות והפרדה מוחלטת של כספים

פסק הדין שב ומחדד את חובות היסוד של מנהלי עיזבון: נאמנות ליורשים, פעולה בשקיפות מלאה, קבלת אישור מראש לכל הטבה אישית אפשרית, שמירה על חשבונות נפרדים והגשת דיווחים מפורטים. המקרה שלפנינו מלמד כי קיזוז עצמי, ללא החלטת בית משפט, ייחשב כהפרת אמונים, ובמיוחד כאשר הוא מלווה בערבוב כספים, בשינויים תכופים בגרסה ובהעדר אסמכתאות. עוד עולה כי הימנעות מהשבה בטענה ש"אין פסק דין מחייב" אינה עומדת בקנה אחד עם המעמד המשפטי של מנהל העיזבון, שתפקידו לקדם חלוקה יעילה של הירושה ולא לעכב אותה.

לבסוף קבע בית המשפט כי התביעה מתקבלת וכי על הנתבע להשיב את הכספים כאמור ולהשלים את הליכי החלוקה ללא דיחוי נוסף. בכך מבקש בית המשפט לשים קץ לעיכוב המתמשך שחוו היורשים ולהבטיח כי רצון המנוחה, כפי שהובע בצוואתה, יקוים במדויק.

מבחינה מעשית, פסק דין זה משמש תמרור אזהרה לבעלי תפקידים באשר למחיר שייגבה ממי שיעשה דין לעצמו בכספים שאינם שלו. לצד ההגנה על זכויות היורשים, ההכרעה מחזקת את עקרונות הניהול התקין של עיזבונות ואת אמון הציבור במוסד מנהל העיזבון כזרוע ביצועית של בית המשפט. ניהול זה מחייב דיווח רציף, תיעוד מוקפד ואישורים שיפוטיים כנדרש – ולא פרקטיקה של קיזוזים חד-צדדיים והתחשבנות עצמית.

סיכומו של דבר: התביעה התקבלה במלואה. מנהל העיזבון חויב בהשבת כספים משמעותית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובהוצאות לטובת אוצר המדינה. פסק הדין מציב רף מחמיר של אחריות, ומזכיר כי כל חריגה מחובות הנאמנות עלולה להביא לתוצאות כספיות כבדות ולביקורת שיפוטית חריפה.