המחוזי דחה פשרה ייצוגית בענף קופות הגמל: הפחתה חדה בפיצוי וחוסר הפחתה בשכר טרחה מעוררים חשש לבעיית הנציג

בית המשפט המחוזי במרכז דחה בקשה לאישור הסדר פשרה רחב היקף בתובענה ייצוגית נגד בית השקעות גדול המנהל קופת גמל ותיקה. ההסדר, שנגזר מהליכי גישור שאליהם הופנו הצדדים בעקבות ערעורים לבית המשפט העליון, נפסל לאחר שנמצא כי אינו מבטיח הגנה מספקת על עניינם של חברי הקבוצה וכי הוא יוצר חשש ממשי ל"בעיית הנציג" – מצב שבו האינטרסים של התובעים המייצגים ובאי-כוחם עלולים להתנתק מן האינטרס של כלל העמיתים.

רקע: שתי תובענות שאוחדו וטענה לגביית דמי ניהול ביתר

ההליך החל בשתי תובענות נפרדות שאוחדו לדיון אחד ואושרו בהמשך כתביעה ייצוגית. בשם שתי קבוצות של עמיתים – שכירים ועצמאים מצד אחד, ועובדי מערכת ביטחון מצד שני – נטען כי מנהלת הקופה גבתה דמי ניהול בשיעור החורג מהסכמות contractualיות קיימות, וזאת באופן חד-צדדי וללא גילוי נאות מספק לשאר העמיתים. לפי הטענות, מנהלת הקופה רכשה את זכויות הניהול מגוף פיננסי אחר, ומספר חודשים לאחר הרכישה העלתה את דמי הניהול בניגוד להסדרים שנקבעו בעבר מול העמיתים.

לאחר ניהול מלא של שמיעת ראיות והוכחות, בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה הייצוגית וקבע כי דמי ניהול נגבו שלא כדין. בפסק הדין נקבע כי על מנהלת הקופה להפסיק את הגבייה הבלתי מוסכמת ולהשיב לעמיתים את הסכומים ששילמו ביתר. הפיצוי הכולל שנפסק עמד על כ-400 מיליון שקלים (בערכים מעוגנים על פי התחשיבים שהובאו בפני בית המשפט), ובצדו נפסקו גמול לתובעים המייצגים ושכר טרחה לבאי-כוחם בסכומים נמוכים לאין ערוך מסך הפיצוי הכולל.

הערעורים, ההפניה לגישור והסדר הפשרה

המנהלת הגישה מספר ערעורים לבית המשפט העליון על קביעות האחריות, על היקף ההשבה ועל סוגיות נלוות. בהמלצת ערכאת הערעור פנו הצדדים להליך גישור. בתום הגישור גובש הסדר פשרה, הערעורים נמחקו, והעניין הוחזר למחוזי לבחינת ההסדר בהתאם להוראות הדין הנוגעות לתובענות ייצוגיות. בהסדר הפשרה המוצע הועמדה ההשבה על סכום נמוך במובהק מן הסכום שנפסק בפסק הדין המנומק – סביב כ-100–120 מיליון ש"ח – לצד בקשה לאשר גמול ושכר טרחה במדרג גבוה יחסית, ללא הפחתה יחסית ביחס להקטנת הפיצוי לקבוצה.

במסגרת ההליך לאישור פשרה ייצוגית, אין הצדדים מצויים במתכונת אדברסרית רגילה: שני הצדדים ביקשו לאשר את ההסדר. לפיכך, על פי מסגרת הדין, הוזמנה עמדת היועצת המשפטית לממשלה כקול ציבורי בלתי תלוי, כדי לבחון אם ההסדר משרת את טובת כלל חברי הקבוצה.

מסגרת האישור: בית משפט אינו "חותמת גומי"

השופטת המחוזית הדגישה כי בית המשפט המאשר אינו פועל כחותמת גומי להסכמות פרטיות. עליו להעריך באופן עצמאי אם הפשרה הוגנת, סבירה ויעילה, ואם היא מגשימה את תכליות המוסד של תובענות ייצוגיות: השבת מצב לקדמותו, הרתעה מפני הפרות דומות בעתיד, ונגישות להליך עבור נפגעים רבים שסכום נזקם האישי קטן יחסית. במסגרת זו, על בית המשפט לבחון בין היתר את שלב ההליך (כאן: לאחר פסק דין מלא ומנומק), את מאזן הסיכויים והסיכונים בשלב הערעור, את שיעור ההשבה הכולל ביחס למה שהיה מתקבל אם ההליך היה מסתיים בפסק דין סופי, ואת המנגנונים לחלוקת ההטבה בין חברי הקבוצה, תוך עמידה על הוגנות ביחס לנזק שנגרם לכל אחד.

בצד זאת, הובהר כי עצם קיומו של מגשר, אף אם הוא תורם לצמצום פערים, אינו גורע מסמכותו וחובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת שיפוטי עצמאי. במיוחד בתובענה ייצוגית, שבה חברי הקבוצה הם למעשה "נוכחים נפקדים" – כלומר, מושפעים מההסדר אך אינם יושבים באולם – תפקידו של בית המשפט הוא להבטיח שלא תיווצר הטיה לטובת אינטרס פרטי של מגישי התביעה או באי-כוחם.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה: הגמול ושכר הטרחה אינם יכולים לגרוע מהפיצוי

היועצת המשפטית לממשלה התנגדה למספר רכיבים מרכזיים בהסדר. ראשית, היא עמדה על כך שהפיצוי המופחת בהסדר – כרבע בלבד מן הסכום שנפסק – אינו מלווה בהפחתה מקבילה בגמול התובעים ובשכר הטרחה. לשיטתה, שילוב כזה עלול להוביל לתמריץ שגוי ולכרסום בלתי מוצדק בזכויות העמיתים, במיוחד כשמדובר בתיק שבו כבר ניתן פסק דין מלא לאחר שמיעת ראיות.

שנית, היועצת ציינה כי יש להעדיף מודל שבו הגמול ושכר הטרחה ממומנים על ידי הנתבעת בנוסף לסכום ההשבה, ולא מנוכים מכספי הקבוצה. מודל זה, לדבריה, משמר את התמריץ הראוי להגיש תובענות מוצדקות אך מונע מצב שבו הנטל נופל על הנפגעים עצמם.

בנוסף, הועלתה הסתייגות מהמסלול הדיוני שבו ביקשו הצדדים שהכרעת בית המשפט תינתן על דרך של פשרה שיפוטית מקוצרת. בתובענה ייצוגית, כך הודגש, ההנמקה הנדרשת לאישור הסדר היא מוגברת ומפורטת, בשל ההשפעה הרחבה על ציבור גדול של נפגעים והשלכות רוחב לשוק כולו.

הכרעת המחוזי: הפער הכספי יוצר חשש לבעיית הנציג

בית המשפט סבר כי אין די בנימוקי ההסדר כדי להצדיק הפחתה כה משמעותית של ההשבה לעומת פסק הדין. בניגוד לתיקים שבהם הסיכויים והסיכונים טרם נבחנו, כאן כבר ניתן פסק דין מלא שקיבל את התביעה לאחר מיצוי שמיעת הראיות. לפיכך, כאשר הפשרה מושגת בשלב הערעור, מאזן הסיכויים אינו מתחיל מנקודת אפס, אלא מביא בחשבון כי כבר נקבעה אחריות והוגדר היקף ההשבה. בית המשפט העליון אף הבהיר, בהקשר הכללי של ההפניה לגישור, כי הסיכויים והסיכונים בערעור אינם נוטים בבירור לצד מסוים – וזאת נקודת מוצא שמצדיקה לכל הפחות פשרה הקרובה למחצית הסכום שנפסק.

המחוזי הבהיר כי פשרה המעמידה את ההשבה סביב כ-100–120 מיליון ש"ח – כרבע מן הסכום שנפסק – לצד השארת הגמול ושכר הטרחה כמעט ברמתם המקורית, אינה מאזנת נכונה בין האינטרסים. התוצאה הזו מעוררת חשש ל"בעיית הנציג", קרי: אפשרות שלפיה התמריץ להסכמה לפשרה מיטיבה עם המייצגים ועם הנתבעת, אך אינה מיטיבה די הצורך עם העמיתים עצמם.

• הסדר הפשרה המוצע אינו הוגן או סביר כלפי חברי הקבוצה בשים לב לפסק הדין המנומק שניתן.
• הפער בין כ-400 מיליון ש"ח שנפסקו לבין השבה של כ-100–120 מיליון ש"ח אינו מקבל הצדקה מספקת בשלב הערעור.
• היעדר הפחתה מקבילה בגמול ובשכר הטרחה פוגע בהוגנות ומחזק את החשש לבעיית הנציג.
• אין לנכות גמול ושכר טרחה מכספי ההשבה; יש להעמיסם על הנתבעת בנוסף לסכום הפיצוי.
• חלוקת הפיצוי תיעשה תחילה לעמיתים הניתנים לאיתור; היתרה, אם תיוותר, תועבר למנגנון ייעודי לטובת הציבור (מודל דמוי "קרן"), ולא תשמש להפחתת עלויות הנתבעת.

תנאים לאישור בעתיד והשלכות רוחב

על אף הדחייה, בית המשפט הותיר פתח לאישור הסדר מתוקן. בין היתר, צוין כי הסדר יוכל להתאשר אם יועלה רף ההשבה לרמה שתתכתב עם המצב הדיוני לאחר פסק הדין – קרי, היקף השבה כולל הקרוב למחצית הסכום שנפסק בפסק הדין המקורי – ואם ייקבע כי הגמול ושכר הטרחה מצטרפים לסכום הפיצוי ואינם נגרעים ממנו. עוד הובהר כי יש לכלול מנגנון הרתעתי ברור לעתיד, לצד הסדרה מפורטת של אופן האיתור, הזיהוי וההשבה לעמיתים השונים, תוך מתן דין וחשבון שוטף לבית המשפט ולגורם מפקח לפי הצורך.

ההכרעה משדרת מסר ברור לשוק הפיננסי ולמגזר הצרכני: בתובענות ייצוגיות שעברו כבר את משוכת פסק הדין לאחר שמיעת ראיות, לא ניתן להפחית את ההשבה על בסיס אומדן כללי של סיכונים בערעור, מבלי ליתן משקל ראוי להכרעות שכבר נפסקו. כמו כן, נקבע קו מנחה לגבי מימון הגמול ושכר הטרחה – הטבה לקבוצה אינה צריכה להישחק בשל עמלות משפטיות, בייחוד כאשר מדובר בתיק רגיש בעל השלכות רחבות.

בפריזמה ציבורית, פסק הדין מחזק את תפקיד בית המשפט כמגן על חברי הקבוצה – "הנוכחים הנפקדים" – ומחדד את חוסר הסובלנות להסדרים העלולים להיראות ככאלה שמשרתים את המייצגים יותר מאשר את הציבור שנפגע. הסבר קצר: "בעיית הנציג" היא כינוי לחשש מבני הקיים בהליכים ייצוגיים, שלפיו לפעמים אינטרס האוחזים בתיק – התובעים המייצגים ובאי-כוחם – עשוי שלא לחפוף במלואו לאינטרס הכללי של הקבוצה, בין השאר בשל גמול ושכר טרחה. משום כך, בוחן בית המשפט בקפדנות מיוחדת את הוגנות הפשרה, את שיעורי התועלת לקבוצה, ואת העלויות הנלוות.

הדחייה אינה שוללת את יתרונות הגישור כשלעצמו – הליך שמייעל תיקים מורכבים וחוסך עלויות – אלא מציבה גבולות ברורים: גם הסכם שהושג בתום לב ובסיוע מגשר מוכר חייב לעמוד במבחני ההוגנות והאינטרס הציבורי של עולם התובענות הייצוגיות. היכן שהפער בין פסק הדין לבין הפשרה גדול מדי, ובייחוד כשהפחתת ההשבה אינה מלווה בהפחתה מספקת בעלויות המייצגים, ההסדר לא יאושר.

לבסוף, בית המשפט הדגיש כי ככל שיוגש הסדר מתוקן אשר יאמץ את הערותיו – העלאת ההשבה לרף סביר בשלב הערעור, הוספת גמול ושכר טרחה מעבר לסכום הפיצוי, ומנגנון חלוקה שיבטיח השבה מלאה לעמיתים הניתנים לאיתור והעברת יתרות לקרן ייעודית – ניתן יהיה לשוב ולדון באישורו.

בשורה התחתונה: הבקשה נדחתה בשלב זה. המסר לשחקנים בשוק ולמייצגים בתובענות ייצוגיות ברור – אין קיצורי דרך על חשבון הצרכנים, ובוודאי לא לאחר שפסק דין מנומק כבר הוכיח את עילת התביעה והגדיר את היקף הנזק.