אין כיסוי ביטוחי לתאונה שאירעה בעת מנוסה משוטרים; הנהג יישא ברוב הנזק, בניכוי רשלנות תורמת של 15%

פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום במרכז קבע כי נהג שניסה להימלט משוטרים וגרם לתאונה ישלם את נזקי הרכוש שנגרמו לרכב משטרתי בלתי מסומן, אך חברת הביטוח שביטחה את רכבו לא תחויב לשפות אותו. לפי ההכרעה, הנהג פעל באופן שמרחיק את האירוע ממסגרת הכיסוי הביטוחי הרגיל, שכן התנהגותו הוגדרה על ידי בית המשפט כהתנהגות הדומה לכוונה. לצד זאת מצא בית המשפט לייחס לשוטרים רשלנות תורמת של 15%, בשל אופן נהיגתם בשטח בנוי, ועל כן הופחת סכום הפיצוי בהתאם.

הרקע והשתלשלות האירועים

ההליך נולד מתביעה אזרחית שהגישה חברה גדולה להשכרת רכב, אשר העמידה כלי רכב לשימוש המשטרה כרכב סיור במסווה. על פי הנטען, הצוות המשטרתי הגיע לשכונה בעיר בדרום בעקבות מידע על חשד לעבירת רכוש. במקום נכח נהג צעיר, ובהתקרבם של אנשי החוק, הוא ושני מלווים מיהרו לרכב פרטי שהיה שייך לקרוב משפחתו.

השוטרים, כך נטען, הכריזו על עצמם ודרשו מהנהג לעצור. הנהג, שאינו מוכר בשמו בפסק הדין המתואר, המשיך בנסיעה מהירה בניסיון להתרחק. בתוך זמן קצר אירעה התנגשות בין הרכב שבו נהג לבין הרכב הבלתי מסומן ששימש את השוטרים. כתוצאה מכך נגרם נזק ממשי לרכב הסמוי. חברת ההשכרה, בעלת הרכב, הגישה תביעה לפיצוי נזקי רכוש כנגד הנהג, ובנוסף צורפה לתביעה גם חברת הביטוח שביטחה את הרכב שבו נהג.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי התאונה התרחשה משום שהנהג סירב להישמע להוראות השוטרים ולעצור, ובכך יצר סיכון תחבורתי ממשי שהוביל לפגיעה ברכב הסמוי. לשיטתה, מדובר ברשלנות מובהקת ולעיתים אף מעבר לכך, ועל כן יש לחייב את הנהג במלוא הנזק שנגרם.

מנגד, הנהג טען כי לא זיהה שמדובר בשוטרים, שכן הרכב המעורב לא נשא סימנים חיצוניים של ניידת משטרה גלויה. לדבריו, הוא עצמו נפגע בעת שהרכב הבלתי מסומן פנה לכיוונו, והטיח כי האשמה לתאונה רובצת דווקא על התנהלות השוטרים ועל אופן נהיגתם בזירה.

חברת הביטוח של הנהג טענה כי האירוע כולו אינו מכוסה בפוליסת הרכב, מאחר שמדובר בהתרחשות בעלת אופי פלילי או כזו שנולדה מתוך ניסיון להימלט משוטרים. לטענתה, התנהגות הנהג חורגת מהתנהגות של "אדם סביר" ומגיעה כדי התנהגות הדומה לכוונה לגרום לנזק או לכל הפחות התעלמות מודעת מסיכון ברור. בנסיבות אלו, כך נטען, מופעל החריג לפוליסה הקובע שאין כיסוי לאירוע שנגרם בכוונה או תוך מעשה פסול מובהק.

הכרעת בית המשפט והעדפת הגרסאות

בית המשפט בחן את העדויות, התרשומות והמסמכים שהוצגו לפניו, ובפרט את גרסאות השוטרים לעומת גרסת הנהג. השופט הבכיר שבחן את התיק קבע כי גרסת השוטרים עקבית ומשתלבת עם יתר הראיות, וכי נסיבות התאונה מצביעות על כך שהנהג ניסה להימלט מהזירה בניגוד להוראות מפורשות לעצור. נקבע כי תחת להאט ולעצור, הוא בחר להאיץ ולנסות לחמוק, וכך נוצרה ההתנגשות.

בית המשפט הדגיש כי החובה לציית להוראות שוטר היא חלק מהותי מסדרי התנועה ומהמשמעת האזרחית. התעלמות מהוראה כזו, במיוחד במקום שבו יש חשד לעבירת רכוש ומתנהל ניסיון עיכוב, מגדילה את הסיכון באופן משמעותי. בפועל, קבע השופט, אלמלא עבדה הנהיגה כך, התאונה הייתה נמנעת.

סוגיית הכיסוי הביטוחי: התנהגות הדומה לכוונה

הפלוגתא המרכזית הנוספת נסבה סביב השאלה אם פוליסת הביטוח מכסה את האירוע. אף שהפוליסה עצמה לא הובאה בפסק הדין המתואר כאן לפרטי סעיפיה, בית המשפט קבע כממצא משפטי-עקרוני כי התנהגות הנהג במקרה זה חורגת מגדר הרשלנות הרגילה ומגיעה כדי התנהגות הדומה לכוונה. בהקשר הביטוחי, מונח זה מתאר מצב שבו המבוטח פועל באופן מודע בסיכון גבוה, תוך צפייה ממשית של התרחשות הנזק או קבלתו. במצבים כאלה, פוליסות רכב סטנדרטיות כוללות בדרך כלל חריג לכיסוי, כך שחברת הביטוח אינה מחויבת לשפות את המבוטח על הנזק שגרם.

לפי ההכרעה, מרגע שהנהג בחר במודע שלא לציית להוראות לעצר, והמשיך בנסיעה מהירה בתנאים שלא התאימו למקום ולזמן, הסיכון שייגרם נזק היה צפוי ומוחשי. לכן, האחריות האזרחית לנזק מוטלת על הנהג עצמו, ואילו חברת הביטוח שלו פטורה מתשלום מכוח החריג הרלוונטי.

רשלנות תורמת של השוטרים והפחתת הפיצוי

על אף הקביעה הברורה ביחס לאחריות הנהג והיעדר הכיסוי הביטוחי, בית המשפט לא פטר את השוטרים מביקורת. על בסיס הבדלי גרסאות ביחס למהירות הנסיעה, אופן התמרון של הרכב הבלתי מסומן, ותנאי הדרך בשכונה עירונית, נקבע כי השוטרים יכלו למלא את תפקידם בזהירות רבה יותר. לפיכך נקבעה רשלנות תורמת בשיעור 15% מצד הרכב המשטרתי הבלתי מסומן.

רשלנות תורמת היא דוקטרינה אזרחית שלפיה כאשר לניזוק יש חלק בגרימת הנזק, אפילו קטן, הפיצוי שמגיע לו מופחת בשיעור חלקו באשם. במקרה זה, המשמעות המעשית היא שהתובעת – חברת ההשכרה – תקבל 85% מנזקיה המוכחים, והיתרה "תספוג" בשל חלקם היחסי של אנשי החוק בהתנהלות שהובילה להתנגשות.

הוצאות משפט ומשמעות כספית

בית המשפט הורה כי הנהג, כמי שנשא באחריות העיקרית לאירוע, יישא גם בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. סכום ההוצאות שנפסק לטובת התובעת הועמד על 7,500 שקלים. לצד זאת, חויב הנהג לשלם את 85% מנזקי הרכב לפי הראיות והחשבוניות שהוצגו. חברת הביטוח אינה צד לחיוב הכספי, נוכח קביעת בית המשפט בדבר תחולת החריג בפוליסה.

משמעות רחבה לנהגים ולמבטחות

ההכרעה מעבירה מסר ברור לציבור הנהגים: הימנעות מציות להוראות שוטר בשטח אינה רק עבירה שעשויה להוביל להליך פלילי, אלא גם עלולה להביא להטלת אחריות אזרחית מלאה לנזקים – בלי רשת ההגנה הביטוחית. מבחינת דיני הביטוח, האירוע מאיר את הגבול שבין רשלנות רגילה, שלרוב מכוסה בפוליסה, לבין התנהגות שמדמה כוונה או מתייחסת בסלחנות יתרה לסיכון בולט. במקרה השני, המבטחת רשאית להתנגד לתשלום.

לצד זאת, פסק הדין מזכיר כי גם רשויות אכיפה מחויבות לכללי זהירות, במיוחד כשמדובר ברכב סמוי ובזירה עירונית צפופה. הטלת רשלנות תורמת בשיעור 15% משקפת את הצורך לאזן בין תכלית האכיפה לבין החובה לצמצם סיכוני תנועה ושלומם של כלל המשתמשים בדרך.

• בית המשפט קבע כי הנהג הוא האחראי העיקרי לתאונה, לאחר שניסה להימלט ולא נענה להוראות עצירה.
• נקבע כי חברת הביטוח אינה חייבת לשפות את הנהג, מאחר שהתנהגותו הוגדרה כהתנהגות הדומה לכוונה – חריג המקובל בפוליסות ביטוח רכב.
• לשוטרים יוחסה רשלנות תורמת בשיעור 15%, בשל אופן הנהיגה ותנאי השטח.
• הנהג חויב בתשלום 85% מנזקי הרכב שניזוק ובהוצאות משפט בסך 7,500 שקלים.

מה הלאה? היבטי ערעור והנחיות מעשיות

באופן עקרוני, לכל אחד מהצדדים עומדת הזכות לשקול הליך ערעור במסגרת הזמנים הקבועים בדין. עם זאת, קביעות עובדתיות המבוססות על מהימנות עדים והתרשמות ישירה נוטות לעמוד על תילן, אלא אם מתקיימת שגיאה מהותית. ההכרעה הנוכחית מדגישה לציבור הנהגים את החשיבות שבציות מיידי להוראות שוטר ואת הסיכון הממשי שבהסתמכות על הגנות ביטוחיות במצבים של מנוסה או הפרת החוק.

ברמה המעשית, הנהגים נדרשים להבין שפוליסת ביטוח רכב אינה "שיק פתוח" לכל תרחיש. מעשים החורגים מהתנהגות זהירה וסבירה, בייחוד כאשר מתווספת להם התעלמות מהוראות מפורשות של שוטר, עלולים להפקיע את הכיסוי הביטוחי ולהותיר את הנהג לשאת בנזקים בעצמו. מנגד, גם גופי אכיפה וכלי רכב המשמשים אותם – גלויים או סמויים – מחויבים לפעול באופן המקטין סיכונים, לרבות התאמת מהירות ודרך נהיגה לתנאי הסביבה.

בשורה התחתונה, פסק הדין משרטט קו מנחה: מקום שבו נהג בוחר ביודעין בדרך פעולה המסכנת אחרים ומתעלם מדרישות חוקיות לעצירה, האחריות תוטל עליו במידה רבה, וייתכן כי חברת הביטוח לא תעמוד לצידו. יחד עם זאת, המערכת אינה פוטרת את הרשויות מביקורת, ובוחנת גם את חלקן בגרימת הנזק באמצעות דוקטרינת הרשלנות התורמת.

ההכרעה מספקת תזכורת כפולה: ציות לחוק ולגורמי אכיפה מציל חיים ומונע נזקים, והקפדה על נהיגה זהירה – מכל הצדדים – היא תנאי בסיסי להפחתת תאונות ותוצאותיהן.