בית משפט: פיצוי של 48 אלף שקל למטופלת שאיבת שומן – טופס ההסכמה לא פוטר מרשלנות

בית משפט השלום קיבל לאחרונה תביעה נזיקית של מטופלת שעברה ניתוח שאיבת שומן במרכז רפואי פרטי, ופסק לה פיצוי בסך 48 אלף שקל. בפסק הדין נקבע כי חרף העובדה שהמטופלת חתמה על טופס הסכמה המפרט סיכונים מוכרים בהליך, אין בכך כדי לפטור את הרופא המנתח ואת המוסד הרפואי מאחריות, שכן הנזק שנגרם – נכות קוסמטית בשיעור 10% – נבע מרשלנות בביצוע השאיבה ולא מהתממשות סיכון טבעי של ריפוי הגוף.

הרקע: ניתוח אלקטיבי ותהליך ההתקשרות

על פי התביעה, אישה באמצע חייה פנתה לחברת שירותים רפואיים פרטית כדי לבצע ניתוח שאיבת שומן באזורים אסתטיים מקובלים. לאחר פגישה עם רופא מנתח והסברים כלליים, הוחתמה האישה על טפסי טרום-ניתוח, שילמה מקדמה והוזמנה למועד הניתוח. ביום ההליך חתמה גם על טופס הסכמה לניתוח, שבו פורט כי מדובר בשאיבת שומן בבטן, בירכיים ובמותניים, וכי קיים סיכון לתוצאה קוסמטית שאינה אחידה, לגומות ולבליטות, ואף לאסימטריה בשאיבה דו-צדדית.

מהרישומים הרפואיים עלה כי במהלך הניתוח נשאבה מגוף המטופלת כמות שומן גדולה, שהוערכה בכ-5,150 סמ"ק. המטופלת שוחררה למחרת, עם הנחיה לשוב לביקורת כעבור כשבועיים.

ההסתבכויות שלאחר הניתוח והמעקב הרפואי

כשבוע לאחר ההליך התייצבה המטופלת לבדיקת רופא והתלוננה על קוצר נשימה ועל כאבים בבטן ובירכיים שהחלו ימים ספורים לאחר הניתוח. בבדיקה הראשונית נרשם כי מצבה הכללי טוב וללא מצוקה נשימתית גלויה, אך עקב התלונות הוחלט להפנותה למיון. היא אושפזה במחלקה לכירורגיה פלסטית למשך מספר ימים, במהלכם נשלל חשד לתסחיף ריאתי. בתום האשפוז שוחררה במצב כללי יציב, עם ציון כי אזור הניתוח תקין וללא סימני זיהום.

למרות הנחיית הרופא להגיע לביקורת, המטופלת שבה למעקב רק לאחר פרק זמן ממושך – כשנה וחצי ומעלה – ובאותה עת דיווחה גם על מצוקה רגשית, דכדוך ופנייה לטיפול פסיכולוגי. לטענתה, התוצאה האסתטית לא רק שלא שיפרה את הופעתה, אלא יצרה עיוותים וחוסר אחידות משמעותיים.

טענות הצדדים והמסגרת הנורמטיבית

בתביעתה טענה המטופלת כי ההליך בוצע ברשלנות: היקף השאיבה היה אגרסיבי וחרג מהמקובל, והטכניקה הניתוחית הותירה אי-סימטריה ועיוותים. עוד נטען כי לא הוסברו לה כראוי הסיכונים והאלטרנטיבות, ושחתימתה על טופס ההסכמה אינה משקפת הסכמה מדעת של ממש.

מנגד טענו הרופא המנתח והמוסד הרפואי כי הניתוח נכנס בגדרים המקצועיים המקובלים, כי ניתנו הסברים הולמים וכי התוצאה הבלתי רצויה היא בגדר סיכון מוכר בהליך שאיבת שומן – סיכון שלעתים מתממש חרף ביצוע נאות של העבודה הניתוחית. בנוסף נטען כי העיכוב בהגעה לביקורת תרם לתוצאה ולתחושות הקשות של המטופלת.

המסגרת המשפטית שנבחנה הייתה דיני הרשלנות הרפואית: האם הופרה חובת הזהירות; האם קיים קשר סיבתי בין המחדל לבין הנזק; ומהו היקף הפיצוי הראוי. לצד זאת נבחנה שאלת ההסכמה מדעת – קרי, חובת הרופא למסור למטופל מידע מהותי על מהות ההליך, תועלתו, סיכוניו והחלופות הסבירות – והאם חתימה על טופס הסכמה מספיקה כשלעצמה.

ממצאי המומחים: נכות קוסמטית וריבוי שאיבה

בית המשפט ציין כי מומחי שני הצדדים הסכימו שלמטופלת נותרה כיום נכות קוסמטית בשיעור 10%, המבטאת פגיעה ממשית באיכות המראה החיצוני. מומחה התביעה קבע כי היקף השאיבה חרג במידה ניכרת מן הראוי והותיר אי-אחידות נראית לעין. מומחה ההגנה אמנם גרס כי הפעולה הייתה בגבולות הסבירות, אולם הודה כי נשאב "יותר מן הנחוץ" באזורים מסוימים.

משקל רב ניתן לכך שמדובר בניתוח אלקטיבי בעל תכלית אסתטית. במקרים כאלה נדרש מהרופא לאמץ גישה שמרנית וזהירה: עדיף להפחית בהיקף ההסרה כדי להימנע מפגיעה בלתי הפיכה. בית המשפט התרשם מהתיעוד והצילומים שהוצגו כי אין מדובר בסטייה קלה משיקול הדעת, אלא בחריגה משמעותית המעידה על רשלנות בביצוע.

עוד נקבע כי משהודו נציגי ההגנה כי נעשתה שאיבת יתר, היה עליהם לשכנע שלא ניתן היה, באמצעים סבירים, למנוע את התוצאה. קביעה זו נשענת על ההיגיון המקצועי ועל הסטנדרט הנדרש במלאכה הניתוחית, מבלי להיזקק לכללים פורמליים מעבר לכך.

הסכמה מדעת: לא מחסום בפני רשלנות

סוגיית ההסכמה מדעת עמדה בלב המחלוקת. בית המשפט חזר והדגיש כי טופס הסכמה, מפורט ככל שיהיה, אינו מקנה חסינות מפני אחריות לנזק שנגרם עקב התרשלות. ההסכמה של מטופל מכוונת לסיכונים הטבועים בהליך עצמו – כאלה העלולים להתממש גם כאשר הרופא פועל על פי כללי האמנות והמקצוע. לעומת זאת, מטופל אינו "מסכים" לסיכון שמקורו בשגגה מקצועית, בפרקטיקה אגרסיבית או בביצוע לקוי.

במקרה הנדון, התוצאה – נכות קוסמטית של 10% הנחזית כעיוותים ואי-אחידות – לא הוסברה ככזו המתחייבת מריפוי לא תקין של הגוף או מתגובה אינדיבידואלית חריגה שאין לרופא שליטה עליה. היא יוחסה ישירות לשאיבת יתר ולגישה ניתוחית לא זהירה. משכך, החתימה על הטופס לא שימשה כמגן מפני הטענה לרשלנות.

אחריות הגורמים המעורבים וחלוקתה

בית המשפט קבע כי האחריות לפצות את המטופלת רובצת על הרופא המנתח ועל המרכז הרפואי שבו נערך ההליך. טענת ההגנה שלפיה יש להטיל חלק מהאחריות גם על חברת השיווק שעליה פנתה המטופלת לראשונה – בטענה לשיטות שיווק אגרסיביות או להצגת "תמונה ורודה" – נדחתה. נקבע כי גם אם בוצע שיווק נמרץ לשירות, שיקול הדעת המקצועי בזמן אמת נמצא בידי המנתח והצוות הרפואי, וחובת הזהירות שלהם אינה מתמעטת בשל מסרים פרסומיים.

עוד צוין כי רצונה של המטופלת בניתוח אסתטי אינו שולל את חובת הרופא להתנהל במתינות. דווקא ברפואה אלקטיבית, שבה אין דחיפות רפואית, חובת הזהירות מתחדדת, והנטייה המקצועית צריכה להיות לכיוון של מינימום התערבות לצורך תוצאה בטוחה.

הפיצוי והבסיס לחישובו

סכום הפיצוי הכולל שנפסק – 48 אלף שקל – התבסס על שני ראשי נזק עיקריים: נזק לא ממוני בשל פגיעה אסתטית, תחושות מבוכה ופגיעה באיכות החיים; והוצאות עתידיות לצורך ניתוח מתקן או התערבויות שיקומיות נוספות. בית המשפט הדגיש כי אין מקום לפיצוי עונשי, אך יש ליתן ביטוי אמיתי לפגיעה המתמשכת בדימוי ובביטחון העצמי של המטופלת, לצד ההשלכות התפקודיות הקלות יחסית של הנכות הקוסמטית.

נקודות מרכזיות מן ההכרעה

• טופס הסכמה, גם כשהוא מפורט, אינו מגן מפני אחריות לרשלנות בביצוע הניתוח.
• בניתוחים אסתטיים נדרשת גישה שמרנית; שאיבת יתר מהווה אינדיקציה חריגה לרשלנות.
• נכות קוסמטית בשיעור 10% הוכרה על ידי מומחים משני הצדדים והובילה לפיצוי.
• הודאה מטעם ההגנה כי נשאב "יותר מן הנחוץ" העבירה את הנטל המעשי להראות שלא ניתן היה למנוע את הנזק באמצעים סבירים.
• האחריות הוטלה על המנתח ועל המוסד הרפואי; לא נמצא יסוד להטיל אחריות על חברת השיווק.
• סכום הפיצוי נקבע בעיקר על נזק לא ממוני ועל הוצאות עבור ניתוח מתקן.
• עיכוב במעקב הרפואי לאחר הניתוח לא ניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התוצאה הקוסמטית.

משמעות רחבה למטופלים ולרופאים

פסק הדין משדר מסר ברור לשני הצדדים ליחסי המטפל-מטופל. לרופאים – בפרט בתחומי הכירורגיה האסתטית – נדרש תיעוד מוקפד, שמרנות מקצועית, ודיוק בהערכת היקף ההתערבות. כאשר קיים ספק, עדיף לפעול במתינות ולבחון פתרונות מדורגים, כדי למזער סיכון לעיוותים קבועים. למטופלים מדגיש פסק הדין את חשיבות ההבנה המלאה של ההליך, של הסיכונים ושל האלטרנטיבות, אך גם את העובדה שהסכמה מדעת אינה ויתור על זכותם לקבל טיפול מיומן וזהיר.

בנוסף, המקרה מדגים כי שיקולים שיווקיים או לחצים חיצוניים אינם יכולים לגבור על החובה המקצועית בזמן הניתוח. גם אם מטופל מגיע חדור רצון לשינוי מהיר, ההכרעה הכירורגית חייבת להישען על סטנדרט זהירות מקצועי, ובמיוחד בהליכים שאליהם ניתן לשוב או לשקול תיקון בשלבים מאוחרים יותר.

לבסוף, אף שהמטופלת התמהמהה במעקב, בית המשפט לא מצא כי הדבר מנתק את האחריות העיקרית מההתרשלות בביצוע ההליך. המשמעות היא שהקפדה על טכניקה מתונה ומדויקת מלכתחילה חשובה יותר מכל גורם מאוחר, במיוחד כאשר התוצאה המזיקה נובעת מאופן השאיבה עצמו.

פסק הדין ממחיש את יסודות האחריות ברשלנות רפואית בהליכים אלקטיביים: החובה לנקוט זהירות מוגברת, ההבחנה בין סיכון טבעי לבין מחדל מקצועי, והצורך בפיצוי הוגן המשקף את הפגיעה הקוסמטית והנלווית. זהו איתות משמעותי לשדה הרפואה האסתטית להעמיד את הבטיחות והמתינות מעל לכל שיקול – ולמטופלים לזכור כי הסכמה אינה מחילה על התרשלות.