סטייה קלה מהמסלול: תאונת דרכים בדרך לעבודה הוכרה כפגיעה בעבודה

האם סטייה קלה מהדרך לעבודה — כדי להוריד את הבת בתיכון — שוללת מעובדת את הזכות להכרה בתאונת הדרכים שעברה כתאונת עבודה? סוגיה זו עמדה לאחרונה במרכזו של דיון עקרוני בבית הדין הארצי לעבודה, והתקבלה בה הכרעה עקרונית המשפיעה על עובדים רבים.

רקע: הבוקר הרגיל שהפך לתאונת עבודה

סיון (שם בדוי), תושבת עיר בדרום הארץ, בת 53, עבדה כמנהלת חשבונות באזור כפרי המרוחק כעשרים דקות נסיעה ממקום מגוריה. בוקר אחד, בנובמבר 2021, לקחה איתה את בתה בת העשרה בדרכה לעבודה, על מנת להוריד אותה בשער התיכון. מדובר היה בעקיפה קלה מאוד מהנתיב הקבוע — תוספת של קילומטר אחד וכשתי דקות לנסיעה.

לאחר שהורידה את הבת והמשיכה בדרכה לעבודה, רכב אחר התנגש בה מאחור. בעקבות התאונה הזו נגרמו לה חבלות וליקויים רפואיים, והיא הגישה בקשה להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה במסגרת הליך המוכר גם כ"אירוע בעבודה" — מונח שמשמעותו היא פגיעה שנגרמה תוך כדי ביצוע התפקיד או כתוצאה מהגעה אל מקום העבודה וממנו.

החלטות קודמות: דחייה בביטוח לאומי ובית הדין האזורי

המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתה, בטענה כי האירוע התרחש עקב סטייה יזומה ומשמעותית מהדרך הרגילה לעבודה. הגוף נימק: "מדובר בסטייה מתוכננת מהמסלול, ולכן אינו עומד בקריטריונים להכרה באירוע כתאונת עבודה."

גם בבית הדין האזורי לעבודה נדחתה תביעת העובדת. נשיא המותב פסק כי עקב כך שהנהגת סטתה במודע לשם מטרה פרטית (הסעת בתה) ולא לצורכי עבודה עצמה — לא ניתן לראות בתאונה כפגיעת עבודה על פי הדין.

• הכרה ב"תאונת עבודה" מקנה לעובדים מגוון זכויות ופיצויים מהמוסד לביטוח לאומי בשל פגיעה שנגרמה בשל העבודה או בדרך אליה וממנה.
• לפי הפרסומים, החוק מסייג ולעיתים מוציא מתחולתו פגיעות שאירעו בשל "סטייה של ממש" מהדרך המקורית.

נקודת המחלוקת: מתי סטייה מהדרך "מנתקת" זיקה לעבודה

הדיון המשפטי התמקד בשאלה האם הורדה של ילד בדרך לעבודה, כאשר היא מוסיפה מרחק וזמן מועטים בלבד, מהווה חריגה מספיק משמעותית כדי לשלול מהעובדת את זכותה להכרה בתאונה כפגיעת עבודה.

בהערכאות הקודמות נקבע כי הסעות מסוג זה, שאינן מחויבות מהעבודה, עשויות להיחשב ל"סטייה של ממש" — כלומר, חריגה קיצונית שמנתקת את האירוע מהיותו קשור לעיסוקו של האדם. עם זאת, העובדת טענה מנגד כי מדובר בשינוי שולי למסלול ולוח הזמנים, ובפועל, עיקר משימתה הייתה להתייצב במשרד בשעה ייעודה.

היא ערערה על הדחייה לבית הדין הארצי לעבודה, שדן בנושא לעומק.

הכרעת בית הדין הארצי: מטרה עיקרית מול מטרה משנית

שופטי בית הדין הארצי בחנו את נסיבות המקרה. נכתב בפסק הדין כי ניתן לראות בכל הנסיעה — מהבית דרך בית הספר ועד למקום העבודה — רצף אחד, שמטרתו העיקרית הייתה הגעה לעבודה. גם אם קיימת מטרה נלווית — בטוחה ובטוחה — היא אינצידנטלית, כלומר שולית ביחס למטרה המרכזית.

בית הדין הדגיש כי החוק אמנם מתייחס במפורש להסעת ילדים קטנים (למשל לגן או פעילות הזקוקה לליווי), אולם לא ניתן להרחיב בקלות את ההחרגה לגבי קטינים בוגרים יותר. המבחן אותו יישם בית הדין הוא מבחן המהות — משמע, בודקים מה הייתה התכלית הדומיננטית של הנסיעה, והאם הסטייה מקוטלגת בזיקה ישירה לעבודה או שמדובר בחריגה שולית וזניחה.

• אם ההסטייה מהדרך היא נסיבה צדדית ואינה מרחיקה את העובד מן הכיוון לעבודה באופן ממשי — עדיין התביעה עשויה להתקבל.
• תאונה שהתרחשה בעת סטייה זניחה, כאשר עיקר הדרך עדיין מיועדת להגעה לעבודה, תוכל להיות מזוהה כפגיעת עבודה.

המשמעות והשלכות פסק הדין

המסקנה אליה הגיעו שופטי הערכאה הגבוהה היא כי אין לפרש את מושג "סטייה של ממש" בצורה צרה שכל שינוי קל במסלול ישלול הכרה. במיוחד כאשר ההסטייה נעשתה ממניע עקרוני — דאגה לבת — והיא הוסיפה זמן ומרחק מינימליים.

לאור זאת קיבל בית הדין הארצי את הערעור, והכיר בתאונה כתאונת עבודה. בנוסף חויב המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות, ובכללן תשלום בסך 10,000 ש"ח בגין שכר טרחת עורכי דין ועלויות המשפט.

• מקרה זה מהווה תקדים חשוב לגבי פרשנות חוקים הנוגעים לתאונות בדרך לעבודה.
• העובדים זכאים לבחון הכרה בתלונותיהם גם כאשר ביצעו סטייה קלה מהדרך, אם מטרת הנסיעה נותרה להגיע לעבודה.

סיכום: קריטריונים למצבים דומים בעתיד

פסק הדין שופך אור על האופן שבו יש לבחון מקרי תאונה שקרו בדרך לעבודה, במיוחד כאשר העובד אינו נצמד בקפדנות לנתיב המקורי מטעמי חיים שגרתיים. כל עוד לא מדובר בסטייה משמעותית וניתן להצביע על כך שעיקר המסלול ומהותו מכוונים לעבודה — ההתנגשות בדרך אינה מבטלת את האחריות של ביטוח לאומי להכיר בפגיעה ולפצות את העובד.