נדחתה עתירת תושבים להצבת מיגוניות: מיגון מבנים פרטיים – באחריות בעלי הנכסים

הרכב שופטים בבית המשפט העליון דחה עתירה שהגישו תושבים משכונות ותיקות בעיר גדולה במרכז הארץ, שדרשו צו שיחייב את הרשות המקומית וגורמי הביטחון להציב מיגוניות בשכונותיהם ולהכין תכנית מקיפה להקמת מקלטים ציבוריים. בית המשפט קבע כי החובה למיגון מבנים פרטיים מוטלת על בעלי הנכסים והמחזיקים בהם, וכי מיגוניות – אמצעי מיגון נייד שאינו מקלט תקני – הן משאב מצומצם שמוקצה בהתאם לשיקולים מבצעיים ולצרכים ביטחוניים. בנוסף, נקבע שהעותרים לא מיצו הליכים כנדרש טרם פנייה לערכאה זו.

הרקע: דרישה למיגון מיידי בשכונות ותיקות

העותרים ביקשו להורות לראש מערכת החירום העירונית ולגורם הצבאי המוסמך להכין ולהוציא לפועל תכנית להתקנת מקלטים ציבוריים, מחסות או מרחבים מוגנים ניידים בשכונות מגוריהם. לטענתם, רבים מבתי השכונה הוקמו עשרות שנים קודם לעדכון הסטנדרטים בתחום המיגון, ולכן אינם כוללים ממ"דים או מקלטים תקניים. עם התגברות האיומים הרקטיים בתקופת חירום, ביקשו העותרים פתרון מיגון נגיש ומהיר, ובפרט הצבת מיגוניות ברחובות הראשיים ובמוקדי התקהלות.

בעתירתם הדגישו התושבים כי מספר המקלטים הציבוריים הפועלים בסביבתם מועט, כי חלקם רחוקים ממוקדי המגורים וכי זמני ההתרעה הקצרים מקשים על הגעה למקום מוגן. לפיכך, ביקשו לחייב את הרשויות לפעול לאלתר בהצבת מיגוניות ולהכנת תכנית רשת מקלטים ציבוריים מודרנית ומונגשת.

טענות הצדדים: בין אחריות פרטית לשיקול דעת מבצעי

• טענות העותרים: לשיטתם, הרשויות ממעיטות בחומרת הסיכון בשכונות הוותיקות ומגלגלות את האחריות זו על זו, ובכך פועלות בחוסר סבירות. לטענתם, יש להפעיל סמכויות בדחיפות ולהציב מיגוניות כמענה זמני, לצד תכנון והרחבת תשתיות מיגון ציבוריות בר-קיימא.
• עמדת הגורם הביטחוני: הובהר כי מיגוניות נועדו בעיקר לשטחים ציבוריים פתוחים באזורים שבהם קיים קושי ממשי להגיע למרחב מוגן תקני בזמן ההתרעה. המדיניות הארצית מתעדפת הקצאה לאזורים החשופים לסיכון הגבוה ביותר, בהתאם לשיקולים מבצעיים שמשתנים מעת לעת. עוד צוין כי מיגונית איננה מקלט תקני ואינה חלופה להקמת ממ"ד או מקלט.
• עמדת הרשות המקומית: נטען כי העיר פועלת בשיתוף פעולה שוטף עם גורמי הביטחון, מקיימת סקרי מיגון, משקמת מקלטים ציבוריים ומכשירה חניונים תת-קרקעיים ואתרים נוספים כמחסות לשעת חירום. הרשות הדגישה כי בשל צפיפות עירונית ומיעוט עתודות קרקע, הצבת אלפי מיגוניות אינה פתרון אפקטיבי או בטיחותי, וכי יש להעדיף מיגון תקני בתוך מבנים.

המסגרת המשפטית: מהו צו על תנאי ומהו מיצוי הליכים

עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק מאפשרת לאזרחים לתקוף החלטות או מחדלים של רשויות שלטון. לעיתים מתבקש צו על תנאי – שלב ביניים שבו מתבקש בית המשפט להורות לרשות לנמק מדוע לא יינתן הסעד. ואולם, ככלל, על העותרים למצות הליכים מול הרשויות בטרם פנייה לערכאה זו: לפנות בכתב, לפרט את הבקשות, להמתין למענה ולהציג תיעוד מסודר. אי-מיצוי הליכים עלול להביא לדחיית העתירה גם בלי בחינתה המלאה לגופה.

לצד זאת, הדין בתחום ההתגוננות האזרחית קובע מערך סמכויות וחובות משולב: הרשות המקומית מופקדת על טיפול ותפעול של פתרונות מיגון במרחב הציבורי; הגורם הביטחוני המוסמך מכוון, מאשר ומפקח; ובעלי נכסים אחראים למיגון בדירות ובמבנים פרטיים. נקודת המוצא היא כי הקמה ושדרוג של מרחבים מוגנים פרטיים נועדים להיעשות על ידי בעלי הנכסים, לעיתים בסיוע רגולטורי או תכנוני מטעם המדינה והרשות.

פסק הדין: עתירה נדחתה – אין עילה להתערבות

השופט הבכיר כותב פסק הדין קבע כי העתירה לוקה בשני מישורים: ראשית, היא הוגשה אף שהעותרים לא מיצו הליכים כנדרש. הבקשה המקדימה התמקדקה בהצבת מיגוניות ולא פירטה כנדרש דרישה כוללת לתכנית מקלטים ציבוריים, ולכן לא הובאה בפני הרשויות מלוא היריעה לבחינה עניינית. שנית, אף אילו היה חסר זה נרפא, העתירה אינה מגלה עילה המצדיקה התערבות שיפוטית בשיקול הדעת המבצעי והמנהלי של גורמי החירום והרשות המקומית.

• אחריות למיגון פרטי: בית המשפט חזר והדגיש כי האחריות להקמת מרחבים מוגנים במבנים פרטיים מוטלת על בעלי הנכסים והדיירים המחזיקים בהם. החובה הציבורית אינה מרחיבה אחריות זו על הרשות להציב מיגוניות כתחליף למיגון תקני בתוך מבנים.
• משאב מוגבל ושיקולים מבצעיים: מיגוניות מוגדרות אמצעי מוגבל בכמות וביעילות, והקצאתן נעשית לפי צרכים ביטחוניים. המדיניות הארצית מתעדפת אזורים הסמוכים יותר לקווי עימות ואיומים קינטיים, ולא כל אזור עירוני זכאי מטבע הדברים להקצאה שכזו.
• אמצעי חלקי ולא תקני: מיגונית אינה מקלט ואינה ממ"ד. היא מספקת מענה נקודתי לעוברי אורח בשטח פתוח, בעיקר לצמצום נזק מהדף ורסיסים, ואינה מתאימה לשמש חלופה כוללת למיגון דירות ובניינים. יתרה מכך, ריבוי מיגוניות באזורים צפופים עלול ליצור דוחק בעת אזעקה ולהגביר סיכון.
• שימוש מועט באמצעי ציבורי: הוצגו נתונים שלפיהם השימוש במרחבים המוגנים הציבוריים בעיר נמוך יחסית, עובדה המחזקת את העדפת מיגון תקני בבנייני מגורים על פני השקעה בהרחבת מערך מיגוניות.

עדכון תפיסת המיגון בישראל והשלכותיו העירוניות

בית המשפט ציין כי מראשית שנות ה-90 השתנתה תפיסת המיגון בישראל. האיומים עברו להתמקד בירי רקטי ובטילים בליסטיים, והתרעה קצרה הצריכה מענה מיגוני זמין בתוך המבנה עצמו. בשל כך, נעשתה העדפה ברורה למרחבים מוגנים דירתיים ובנייניים על פני הקמת מקלטים ציבוריים חדשים. עם זאת, לא נזנח הצורך להחזיק תשתיות ציבוריות למקרי חירום ממושכים או לצרכים משלימים – כגון חניונים תת-קרקעיים, מתקנים ציבוריים תת-קרקעיים ומבני חינוך שתוכננו מראש לשמש מחסה.

הרשות המקומית דיווחה כי היא פועלת ברציפות לשיקום והנגשה של מקלטים קיימים, לביצוע סקרי מיגון הנדסיים ולהכשרת אתרים עירוניים כשכבת מיגון נוספת בשעת חירום. בין היתר, שופצו מאות מקלטים, נערכו בדיקות כשירות, ואושרו עשרות רבות של חניונים ומבנים תת-קרקעיים לשימוש מיידי בעת הצורך. צעדים אלה, כך לפי ההרשות, נעשים בתיאום מקצועי עם גורמי הביטחון.

העיקרון המנחה: הכי מוגן שיש

בית המשפט חזר על העיקרון המבצעי המוכר – “הכי מוגן שיש”: בעת אזעקה ובמסגרת זמן ההתרעה, יש לבחור את המרחב המוגן התקני ביותר שניתן להגיע אליו. אם אין ממ"ד או מקלט זמין, מומלץ לבחור חדר פנימי ככל האפשר בתוך הדירה, להתרחק מחלונות, מזכוכיות ומחרסינות, ולסגור דלתות על מנת לשפר את ההגנה. היציאה לשטח פתוח אינה נדרשת אם ניתן למצוא מקום בטיחותי בתוך המבנה. זהו עיקרון יישומי שנועד להקטין סיכון עד כמה שניתן בנסיבות הזמן והמקום.

מעבר למיגון הפיזי, הודגש כי ההגנה על העורף נשענת על מעטפת רחבה הכוללת מערכות הגנה פעילות. מרכיב זה, לצד היערכות אזרחית מתמשכת של הרשויות ותושבים, יוצר אסטרטגיית התגוננות רבת שכבות המוטמעת בישראל בשנים האחרונות.

למה לא מיגוניות בכל פינה? היבטי בטיחות, יעילות ומשילות

• צפיפות עירונית ומשאבים: עיר צפופה זקוקה לאלפי יחידות כדי להבטיח כיסוי משמעותי, אך הדבר אינו מעשי משיקולי שטח, תחזוקה ועלויות.
• התועלת המוגבלת: מיגוניות מסייעות בעיקר במרחב פתוח לזמן קצר. הן אינן תחליף למיגון המבני הנדרש במקומות מגורים ועבודה.
• סיכון מדומה ודוחק: ריכוז אנשים ביחידה קטנה בעת אזעקה עלול ליצור דוחק, להקשות על סגירה תקינה ולהותיר אנשים מחוץ למיגון. נשקלה גם האפשרות שמיגוניות עשויות לעודד התכנסות מסוכנת.
• עדיפויות מבצעיות: הקצאת יחידות ניידות מתבצעת לפי ניתוח איומים אזורי. לא כל רשות עירונית עומדת, בכל עת, בתנאי הסף המצדיקים הקצאה מלמעלה.

מסר לתושבים: אחריות משותפת והתארגנות חכמה

פסק הדין מכוון מסר כפול: מצד אחד, המדינה והרשות המקומית מחויבות לשפר את המענה הציבורי ולהבטיח כי מקלטים ומחסות עירוניים יהיו כשירים ונגישים. מצד שני, מיגון דירות ובניינים נשען בראש ובראשונה על אחריות הפרט ובעלי הנכסים. הרשויות, כך צוין, עשויות לקדם תמריצים והקלות רגולטוריות להקמת מרחבים מוגנים במבנים קיימים, אך אין בכך כדי להעביר אליהן את הנטל המשפטי או התקציבי להקמת מיגון פרטי גורף.

המשמעות המעשית לתושבים היא בחינה יזומה של אפשרויות מיגון בבניין המגורים, בעסק ובמוסד החינוכי, התארגנות קהילתית סביב שדרוגי בטיחות, ותיאום עם גורמי העירייה על שימוש במתקנים ציבוריים מאושרים בעת הצורך. כל אלה, בצירוף הקפדה על הנחיות החירום והימנעות מסיכונים מיותרים, מקטינים משמעותית את פוטנציאל הפגיעה.

סיכום

בית המשפט העליון דחה את העתירה להצבת מיגוניות ולהכנת תכנית מיידית להקמת מקלטים ציבוריים בשכונות ותיקות בעיר במרכז הארץ. נקבע כי העותרים לא מיצו הליכים, והעתירה אינה מקימה עילה להתערבות בשיקול הדעת המבצעי והמקומי. החובה למיגון מבנים פרטיים מוטלת על בעלי הנכסים; מיגוניות הן אמצעי מוגבל ובלתי תקני כתחליף למרחב מוגן, והקצאתן כפופה לשיקולים ארציים של סדרי עדיפויות. לצד זאת, הרשות המקומית נדרשת להמשיך לפעול להשבחת תשתיות המיגון הציבוריות ולהיערך לתרחישים ממושכים, והציבור נקרא לאמץ את עקרונות “הכי מוגן שיש” ולהתאים את התנהלותו להנחיות חירום.