נדחו עתירות נבחנים נגד ועדת בחינות הלשכה: לא הוכחו שיקולים זרים, והוויכוח על מתכונת הבחינה הוא ציבורי

בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה שורה של עתירות שהגישו נבחנים שנכשלו בבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין במועד האביב של אותה שנה. העותרים טענו, בין היתר, לריבוי שאלות פגומות המערער את תוקף המבחן, לשימוש ב"שיקולים זרים" לשם צמצום מספר העוברים, ולפגמים בהליך ההשגה הפנימי של ועדת הבחינות. בפסק הדין נקבע כי לא הוכחה טענה בדבר חוסר תום לב מצד הוועדה, כי אין בסיס לקביעה שמדובר היה במבחן חריג, וכי הדיון הציבורי המתמשך על מתכונת הבחינה – ככל שהוא חשוב – אינו תחליף לתשתית ראייתית נדרשת במסגרת עתירה מנהלית.

רקע והשתלשלות ההליך

העתירות הוגשו בעקבות בחינת ההסמכה בכתב שנערכה במחזור האביב. העותרים, בוגרי תואר ראשון שסיימו התמחות, לא עמדו בסף המעבר ופנו בהשגות לוועדת הבחינות. משנדחו השגותיהם, הגישו עתירות מנהליות – הליך משפטי המופנה כלפי רשות או גוף בעל סמכות ציבורית – וביקשו מבית המשפט להתערב בממצאי הוועדה. הסעדים שנתבקשו נעו מביטול שאלות מסוימות, דרך הוספת חלופות תשובה, ועד קביעה כי צבר הפגמים הנטען מערער את תקפות הבחינה בכללותה.

טענות העותרים: שאלות פגומות, חריגה מסילבוס ושיקולים זרים

בעתירות נטען כי כמה מן השאלות נוסחו באופן מטעה, או שנבחרה להן תשובה שגויה; כי לפחות שאלה אחת התבססה על חומר שאינו כלול בסילבוס המבחן לפי תקנות הלשכה; וכי עצם ההנחיה לנבחנים לסמן את "התשובה הנכונה ביותר" מנוגדת לרעיון של תשובה אחת ודאית במבחן סגור. מעבר לכך הוצגה טענה כללית וחמורה שלפיה ועדת הבחינות מונעת משיקולים זרים – כביכול מתוך רצון להקטין את מספר המורשים לעסוק במקצוע – והדבר, לשיטתם, חותר תחת סמכותה ומחייב התערבות שיפוטית.

עמדת הוועדה והליך ההשגה הפנימי

מן החומר שהונח בפני בית המשפט עלה כי ועדת הבחינות מקיימת לאחר פרסום הציונים בדיקה פנימית מעמיקה של תוצאות המבחן. במסגרת זו נעזרת הוועדה בכלים סטטיסטיים ומקצועיים, וממקדת תשומת לב בשאלות שעוררו קשיים חריגים. במקרים המתאימים הוועדה מבטלת שאלה, מתקנת נוסח או מוסיפה חלופת תשובה נוספת – וכל זאת תוך הענקת ניקוד מלא לנבחנים שהושפעו מהשינוי, בין אם סימנו את החלופה שאומצה ובין אם לא. לצד המסלול הפנימי קיים הליך השגה, שאינו מתחייב בחוק אך מאפשר בחינה עצמית נוספת של הוועדה. בית המשפט ציין כי דרך פעולה זו משקפת הוגנות מנהלית ושקילת עניין הנבחנים, להבדיל מטענות בדבר שרירותיות.

שיקולים זרים והוויכוח על "הצפת המקצוע"

בית המשפט דחה את טענת השיקולים הזריים. נקבע כי עותרים שטוענים לחוסר תום לב של גוף ציבורי נדרשים להציג ראיות קונקרטיות ומשכנעות, ולא להסתמך על תחושות או פרסומים כלליים באמצעי תקשורת. בא כוח העותרים הפנה לפרסומים עיתונאיים, אך אלה לא סיפקו בסיס ראייתי מספק כדי לייחס לוועדה תכלית זרה. עוד הוזכר כי ועדת הבחינות מורכבת מאנשי מקצוע ונציגי ציבור, וכי חזקה על גוף קולגיאלי כזה כי יימנע משיקולים פסולים. אשר לדיון הציבורי הרחב על היקף המקצוע ומספר המצטרפים אליו – בית המשפט הבהיר כי מדובר בוויכוח חשוב הלכתי-ציבורי, אך מקומו בזירה הציבורית והרגולטורית ולא בהליך של עתירה נקודתית שאמור להיבחן לפי תשתית ראייתית פרטנית.

האם הבחינה הייתה חריגה? לא לפי הנתונים

אחת הטענות המרכזיות הייתה שהכמות הנטענת של שאלות בעייתיות מערערת את תוקף המבחן. בית המשפט לא קיבל הנחה זו: העובדה שנבחנים השיגו על מספר רב של שאלות אינה כשלעצמה עדות לפגם מהותי. עוד צוין כי שיעורי המעבר במועד הרלוונטי לא הצביעו על סטייה מהותית מהנתונים של שנים סמוכות. על כן אין לומר כי מדובר בבחינה חריגה או פגומה מערכתית.

"התשובה הנכונה ביותר" ושיטת האלימינציה

העותרים ביקרו את ההנחיה לנבחנים לבחור ב"תשובה הנכונה ביותר", וטענו כי היא מולידה שאלות דו-משמעיות. בית המשפט קבע כי ההנחיה האמורה אינה מבקשת להחליף עיקרון של תשובה נכונה אחת, אלא מדריכה את הנבחן להפעיל שיקול דעת, לעבור על החלופות, ולגרוע את אלו שאינן נכונות – מה שמכונה "שיטת האלימינציה". זהו כלי פדגוגי נפוץ במבחני רב-ברירה, שאינו פוסל את הבחינה ואינו מרמז כשלעצמו על ניסוח לקוי. משכך, אין בסיס לטענה שמדובר ב"שורש רע" או בהפרת תקנות.

חריגה מהחומר לבחינה: פרשנות סבירה לסילבוס

בעניין הטענה כי שאלה מסוימת נסמכה על חומר שאינו חלק מן הסילבוס, קבע בית המשפט כי כאשר הסיקור הנורמטיבי רחב, יש ליתן פרשנות סבירה ומאוזנת להגדרת הנושאים נשוא הבחינה. משמע, יש להימנע מפרשנות המאיינת סמכות ומצמצמת יתר על המידה את יכולת הוועדה לשאול שאלות במהות הנושאים הכלולים. בית המשפט הדגיש כי ביקורת שיפוטית אינה תחליף לשיקול הדעת המקצועי של הוועדה – בוודאי כאשר מדובר בנושאים המצויים בליבת מקצוע עריכת הדין.

הנמקה בהליך ההשגות: היקף נדרש ותכלית מעשית

טענה נוספת נגעה להיעדר הנמקה מפורטת בהחלטות הוועדה בהליכי ההשגה. בית המשפט חזר על העיקרון שלפיו גוף קולגיאלי הפועל תחת אילוצי זמן – במיוחד כשמועד הבחינות בעל פה קרוב – רשאי להסתפק בהנמקה תמציתית המצביעה על החלופה הנכונה או על הוספת חלופה נוספת לצורך ניקוד. נקבע כי הדרישה להנמקות ארוכות ומפורטות אינה הולמת את אופיו של ההליך, כל עוד נשמרת תכלית ההליך: תיקון טעויות מובהקות, אחידות, ושקיפות תוצאתית בעבור הנבחנים.

היקף ההתערבות השיפוטית בבחינות הסמכה

בית המשפט שב והבהיר כי התערבות שיפוטית בבחינות הסמכה תיעשה במשורה ורק במקרים מובהקים של טעות משפטית, חוסר סבירות קיצוני או פגם מנהלי חמור. מבחני רישוי מקצועיים נשענים על מומחיות פדגוגית ותוכנית לימודים מקצועית, ועל כן נקודת המוצא היא כיבוד מרחב הפעולה של הגורם המקצועי. ככלל, ביקורת נקודתית על נוסח שאלות תוביל להתערבות רק כאשר קיים כשל ברור, כגון טעות עובדתית, סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב, או חריגה ברורה מן החומר שנקבע מראש.

משמעויות מעשיות למתמחים ולעוסקים במלאכה

פסק הדין מספק מספר לקחים: ראשית, מי שמבקש לתקוף מבחן מקצועי צריך להעמיד תשתית ראייתית מוצקה ולא להסתפק בהכללות. שנית, המסלול הפנימי של הוועדה – הכולל בדיקה סטטיסטית, אפשרות לתיקון ושקילת השגות – נתפס בחיוב על ידי בית המשפט. שלישית, הדיון העקרוני על השאלה כיצד צריכה להיראות בחינת ההסמכה הוא חשוב, אך מקומו במישור ציבורי-רגולטורי ולא כתשתית לעצם ביטול מבחן או שאלותיו.

• נטל ההוכחה לטענות על שיקולים זרים וחוסר תום לב הוא גבוה ודורש ראיות קונקרטיות.
• ועדת הבחינות פועלת לפי נוהל בדיקה ותיקון לאחר הבחינה, לרבות פסילת שאלות ומתן ניקוד מיטיב בעת הצורך.
• הנחיית "התשובה הנכונה ביותר" הוכרה כלגיטימית, ככלי מיון המסייע לנבחנים לבחור חלופה יחידה לאחר שלילת האחרות.
• אין תשתית לקביעה שהבחינה הייתה חריגה או פגומה מערכתית רק מפני שהוגשו השגות רבות.
• ביקורת שיפוטית על מבחני רישוי תיעשה במשורה; שיקול הדעת המקצועי של הוועדה יכובד כל עוד לא נפל בו פגם מהותי.
• הדיון הציבורי על מתכונת הבחינה חשוב, אך אינו תחליף לתשתית ראייתית בעתירה מנהלית קונקרטית.

סיכום

בית המשפט דחה את כל העתירות וקבע כי לא התקיימה עילה מנהלית המצדיקה התערבות בממצאי ועדת הבחינות או בתוצאות הבחינה. לא הוכחו שיקולים זרים, לא נמצא פגם מבני במבחן, והנחיות הבחינה – לרבות השימוש בשאלות רב-ברירה המבקשות את "התשובה הנכונה ביותר" – הוכרו כתקינות. ההליך הפנימי של בדיקה, תיקון והשגה קיבל גיבוי כשיטה הוגנת המאפשרת תיקון כשלים נקודתיים ללא פגיעה בכלל הנבחנים. לסיום, חויבו העותרים בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בהיקף של עשרות אלפי שקלים – תזכורת לכך שהליך שיפוטי ללא תשתית מספקת עלול להסתיים בעלויות משמעותיות. יחד עם זאת, פסק הדין הותיר פתוחה את הבמה הציבורית-רגולטורית לדיון על מתכונת הבחינה ומדיניות ההסמכה, תוך הדגשה שהכרעות רוחב כאלה צריכות להתקבל במסלולים מוסדיים מתאימים ולא בבית המשפט.