העליון דחה ערעור: ייהרס מבנה בלתי חוקי בן חמש קומות סמוך ליישוב במרחב יהודה ושומרון מטעמי ביטחון

בית המשפט העליון דחה ערעור מינהלי והותיר על כנו צו הריסה למבנה בלתי חוקי בן חמש קומות, שהוקם בשטח שבשליטה ישראלית במרחב יהודה ושומרון, בסמוך ליישוב קהילתי הררי. אף שהצו הוצא לפני קרוב לשני עשורים, נקבע כי חידוש האכיפה מתחייב בשל צורך ביטחוני דחוף לשמירת שדה ראייה ושליטה אפקטיבית על צירי חדירה פוטנציאליים באזור.

רקע: מבנה ללא היתר וצווי אכיפה ותיקים

הפרשה עוסקת במבנה בן חמש קומות, ששטחו הכולל כ-600 מ"ר. בשעתו, בתחילת שנות האלפיים, ניתנו נגדו צווי פיקוח: תחילה צו להפסקת עבודה, ובהמשך – צו הריסה סופי, לאחר שהוברר כי הבנייה מתבצעת בלא היתר כדין. חרף הצווים, השלימו יוזמי הבנייה את העבודות המרכזיות, והמבנה עמד על תילו במשך שנים.

בחלוף זמן, אכיפת הצו לא קודמה בעקביות מסיבות שונות, ואולם בתקופת הלחימה האחרונה נערכה הערכת מצב ביטחונית מחודשת במרחב. גורמי הביטחון הציגו תמונה שלפיה המבנה פוגע ביכולת התצפית והתגובה, יוצר נקודות עיוורון, ועלול לשמש מסתור לפעילות עוינת – ובכך מגדיל סיכון לחדירה או פגיעה בכוחות ובאזרחים. על רקע זה הוחלט לחדש את הליכי האכיפה ולממש את הצו במועד קרוב.

טענות המערער: שיהוי, היעדר ידיעה ושיקולים זרים

המערער, מי שמזוהה כבעל הזיקה למבנה, טען כי הליכי האכיפה נגועים ב"שיהוי חסר תקדים". לדבריו, הצו שניתן לפני שנים לא נמסר לידיו כדין, ומכאן שלא ניתנה לו הזדמנות ראויה לפעול להכשיר את הבנייה או להשיג על ההחלטות. עוד טען כי השכונה הסמוכה ביישוב הישראלי הוקמה רק שנים לאחר שהמבנה עמד על תילו, ולכן אין מקום להתחשב בסיכון הנטען כלפי תושביה כעת.

לפי גרסתו, אם המדינה נמנעה מלהרוס את המבנה במשך תקופה כה ממושכת, נוצר אצלו אינטרס הסתמכות – מעין ציפייה סבירה שהצו לא ימומש עוד. לשיטתו, נקיטת פעולה מהירה לאחר שנים ארוכות, תוך מתן פרק זמן קצר ביותר להשמעת טענותיו, חורגת ממתחם הסבירות המינהלי ופוגעת בזכות הטיעון שלו.

עמדת המדינה: אכיפה לפי סדרי עדיפויות ושיקול ביטחוני דוחק

המדינה השיבה כי המבנה נבנה ללא היתר, וכי הצווים נמסרו כדין – בין היתר באמצעות תלייתם במקום בולט בנוכחות עובדים שפעלו במתחם. לשיטתה, אף אם האכיפה לא קודמה לאורך זמן, אין בכך כדי להקנות חסינות למבנה בלתי חוקי. עוד נטען כי ההחלטה לחדש את האכיפה נשענת על צורך ביטחוני מובהק, ומתיישבת עם המדיניות הכללית של שמירה על שדה ראייה ושליטה טקטית על אזור רגיש.

באשר לטענה בדבר פרק הזמן הקצר שנקצב לפנייה בטרם מימוש הצו, נטען כי תכליתו של המועד המקוצר נגזרת מהאיום הקונקרטי ומהצורך המבצעי, וכי הטענות שהעלה המערער נשקלו ונדחו לאחר בחינה עניינית.

המסגרת המשפטית: עתירה מינהלית, שיהוי ושיקול הדעת באכיפה

הדיון נסב על עתירה מינהלית – הליך שבמסגרתו בוחנים בתי המשפט את חוקיות פעולתן של רשויות ציבוריות. בכלל זה, נבחנות שאלות של סמכות, סבירות, מידתיות ושימוש ראוי בשיקול הדעת. טענת "שיהוי" פירושה כי הרשות התעכבה יתר על המידה בביצוע פעולה, באופן שפוגע בהגינות או בזכויות הפרט. עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי סדרי העדיפויות באכיפה נתונים בעיקרם לשיקול הדעת של הרשות, וכי הרשות רשאית לשקול אילוצי משאבים, נסיבות משתנות ושיקולים ביטחוניים או ציבוריים.

חשוב להדגיש: גם כאשר חל עיכוב משמעותי, אין הדבר שולל מראש את סמכות הרשות להשלים את האכיפה. השאלה היא האם העיכוב יצר פגיעה ממשית בהגינות כלפי הפרט או בניהול התקין של ההליך, והאם קיים אינטרס הסתמכות בר הגנה. בפרט בדיני תכנון ובנייה, הפסיקה מזהירה מפני הפיכת שיהוי למקלט למבנים בלתי חוקיים, שכן הדבר מחליש את שלטון החוק ופוגע בתכנון מרחבי.

קביעות בית המשפט: מסירה כדין, טעות שאינה מהותית וצורך ביטחוני מכריע

בית המשפט העליון אימץ את קביעות הערכאה המינהלית וקבע כי החלטת הריסת המבנה עומדת במבחן החוקיות. ראשית, לעניין המסירה – נקבע כי הצו הוצג בנקודת זמן שבה עובדים מטעם המערער פעלו במקום, והודבק על גבי המבנה באופן גלוי ובולט. דרך מסירה זו מוכרת כדין באזור ומספיקה לשם ידיעה אפקטיבית. לפיכך, טענת היעדר הידיעה נדחתה.

שנית, הטענה לטעויות טכניות בפרטי הצו – כגון נקודות ציון – נדחתה גם היא. בית המשפט ציין כי הצו התייחס במפורש למבנה בטון בן חמש קומות, בעל סימני זיהוי ברורים, ובסביבתו המיידית; במצב זה, אפילו נפלה טעות נקודתית בפרט טכני, אין היא פוגעת בתוקפו של הצו או בהבנה כי הוא חל על המבנה נשוא ההליך.

שלישית, ביחס לשיהוי: בית המשפט הכיר בכך שהרשות לא פעלה במהירות הראויה לאורך השנים. עם זאת, הוא הדגיש כי קביעת סדרי עדיפויות באכיפת דיני תכנון ובנייה מצויה במתחם שיקול הדעת של הרשות. במיוחד כאשר בשנים האחרונות נוצר צורך ביטחוני מיידי, יש מקום להאיץ את האכיפה כדי לצמצם סיכונים. במילים פשוטות: עדיף לאכוף באיחור מאשר להימנע מאכיפה בכלל – ודאי כשמדובר במבנה בלתי חוקי המשליך על ביטחון הציבור.

זכות הטיעון והמועד הקצר: איזון בין הגינות לצורך מבצעי

בית המשפט לא התעלם מן העובדה שהרשות קבעה למערער פרק זמן קצר ביותר – ימים ספורים – להשמעת טענותיו. צוין כי בנסיבות רגילות ראוי להעניק פרק זמן נדיב יותר, הן מטעמי הגינות מנהלית והן כדי לאפשר התארגנות. אולם בשים לב לחוות דעת ביטחונית קונקרטית, המתארת איום ממשי וקרוב, נקבע שאין הצדקה להאריך את המועד. בפועל, הטענות הועלו ונבחנו, והוחלט לדחותן לגופן.

הקרבה ליישוב: לא מקור האיסור – כן שיקול לתיעדוף האכיפה

טענה נוספת של המערער נדחתה: לשיטתו, העובדה שהשכונה הסמוכה ביישוב הישראלי הוקמה לאחר שהמבנה הוקם, שוללת את השימוש בקרבה הגיאוגרפית כנימוק להריסה. בית המשפט הבהיר כי אי-חוקיות המבנה נגזרת מהיעדר היתר, לא מן הקרבה ליישוב כזה או אחר. עם זאת, לשאלת העיתוי והדחיפות באכיפה, הקרבה ליישוב והשלכות ביטחוניות – הן שיקולים רלוונטיים ולגיטימיים. לכן, ההכרעה אם ומתי לממש צו קיים רשאית להתחשב בשיקולי ביטחון העולים עקב תנאי השטח והאיום המשתנה.

המשמעות המעשית והמסר לציבור

פסק הדין משדר מסר כפול: מצד אחד, לרשויות מוטלת חובה לפעול ביעילות ובזמן סביר; מצד שני, משנבנה מבנה ללא היתר – אין לראות בשהות יתר כרישיון בדיעבד. תיעדוף אכיפה לפי צורך ציבורי או ביטחוני הוא חלק בלתי נפרד משיקול הדעת המינהלי, כל עוד מופעל בהגינות ותוך בחינה קונקרטית של הזכויות. מבחינת הציבור, המשמעות היא שהימנעות ממימוש צו לאורך שנים אינה מקנה "חסינות" למבנה בלתי חוקי, גם אם הושלם ונעשה בו שימוש.

• מבנה בלתי חוקי אינו זוכה להכשר בדיעבד בשל חלוף הזמן בלבד.
• שיהוי באכיפה אינו מפקיע את סמכות הרשות, אף שהוא עשוי לחייב בחינה מדוקדקת של עיתוי וסבירות ההחלטה.
• צרכים ביטחוניים, לרבות שדה ראייה מבצעי ומניעת נקודות עיוורון, מהווים שיקולים לגיטימיים בתיעדוף מימוש צווי הריסה.
• המסירה באמצעות תלייה במקום בולט, כאשר יש זיקה בין הנמען למבנה, מוכרת כאמצעי מסירה תקף באזור.
• טעויות טכניות שאינן יורדות לשורש העניין לא יפגעו בתוקף צו ברור ומזוהה.

מבט קדימה: אכיפה, ביטחון ושלטון החוק

הכרעת העליון מזכירה כי דיני התכנון והבנייה משולבים בעקרונות יסוד של שלטון החוק. הריסה של מבנה ללא היתר היא פעולה קשה אך נחוצה במקרים מתאימים, כדי לשמר תכנון אחיד וצודק ולהגן על אינטרס ציבורי רחב. כאשר נוסף לכך שיקול ביטחוני מבוסס, הנטייה של בית המשפט היא להימנע מהתערבות בסדרי העדיפויות של הרשות כל עוד התהליך נשען על תשתית עובדתית עניינית ומקפיד על זכות הטיעון במידה המתאפשרת.

במקביל, פסק הדין מאותת גם לרשויות: החובה לפעול בזמן ובשקיפות נותרת בעינה, ועליהן לשאוף לקיצור לוחות זמנים, לחיזוק ההסברה לציבור ולתיעוד מדויק של מסירות והחלטות, על מנת להפחית מחלוקות עתידיות. שיפור תהליכי האכיפה אינו עומד בסתירה לשמירה על זכויות – אלא תורם להן.

בסופו של יום, הערעור נדחה במלואו. בית המשפט קבע כי מנקודת המבט המינהלית, ההחלטה לממש את צו ההריסה לאחר שנים עומדת בדרישות הדין נוכח שילוב של אי-חוקיות ברורה במבנה ושיקול ביטחוני דוחק. בכך חזר והדגיש את העיקרון: מוטב לאכוף באיחור מאשר שלא לאכוף כלל, כל עוד נשמרים גבולות הסבירות וההגינות.

סיכום: העליון קבע כי המבנה ייהרס, חרף השנים שחלפו מאז הוצאת הצו. טענות בדבר שיהוי, היעדר מסירה ושיקולים זרים נדחו, וזאת בהסתמך על תשתית עובדתית מינהלית ועל חוות דעת ביטחונית קונקרטית. פסק הדין מבסס את מעמדו של שיקול הדעת המינהלי בתיעדוף אכיפה, ומבהיר כי בנייה ללא היתר אינה זוכה לחסינות מחמת הזמן.