העליון ביטל פסילה עצמית: חברות בן זוג בוועד בית ספר אינה עילה לחשש ממשי למשוא פנים

בית המשפט העליון התערב בהחלטה חריגה של בית המשפט לעניינים מנהליים והורה לבטל פסילה עצמית של שופט שדימה לראות חשש לניגוד עניינים. בפסק הדין נקבע כי העילה שנקשרה לפסלות נסמכה על פרשנות מרחיבה מדי, שאינה נתמכת בעובדות המקרה ואינה תואמת את המבחן האובייקטיבי הקבוע בדין. העליון הדגיש כי הזכות לשבת בדין היא גם חובה ושליחות, ושופט אינו רשאי לפסול את עצמו ללא בסיס אובייקטיבי ממשי לקיומו של חשש למשוא פנים.

רקע ההליך: עתירה במישור המנהלי והחלטת פסילה עצמית

הסוגיה התעוררה במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה נגד החלטת רשות ממשלתית בתחום החינוך. העותרים ביקשו לכלול מחדש תוכנית חינוכית אזרחית, שיזם גוף חברתי הפועל להעמקת השיח הדמוקרטי בבתי ספר, במאגר התוכניות המאושרות לשימוש במערכת החינוך. לטענתם, ההסרה מן המאגר נעשתה ללא נימוק מספק ובניגוד לכללי המינהל התקין.

בדיון מוקדם שנערך בעתירה קודמת באותו נושא, המותב המנהלי גילה ביוזמתו כי באולם נמצא מנהל מוסד חינוכי השכן למקום מגוריו, וכי בן זוגו של השופט (שלא היה מעורב בהליך) חבר בוועד המנהל של בית ספר עירוני מוכר. עוד צוין כי לילדו של השופט היסטוריה לימודית במוסד זה. באותה עתירה קודמת התקבלה עמדת העותרים בחלקה.

עם פתיחת ההליך העדכני, הופיעו בקשות להצטרף לעתירה מטעם ארגון זכויות אזרח בעל אוריינטציה ציבורית וקבוצות של משפחות נפגעי עבירות ביטחוניות. המבקשים העלו בד בבד בקשה לפסילת המותב, בטענה לקיומו של עניין אישי ממשי וניגוד עניינים, וכן בשל פגיעה במראית פני הצדק. הבקשה נדחתה תחילה, אך בהמשך, לאחר טענות נוספות, המותב קיבל את בקשת הפסלות, בעיקר משיקולי מראית פני הצדק, והודיע על פרישתו מהדיון בתיק.

טענות הצדדים בערעור

המערערים גרסו כי אין יסוד עובדתי לעילת פסלות. לשיטתם, בית הספר שהוזכר אינו צד להליך, אין לו אינטרס משפטי ישיר בתוצאותיו, וחברות בן הזוג בוועד המנהל עוסקת בעיקר בפיקוח תקציבי ובקרה מוסדית, ולא בקבלת החלטות פדגוגיות או בתכנים חיצוניים המאושרים על ידי הרשות. עוד נטען כי עצם היכרות שכונתית או עובדת חיים עבר, כגון לימוד של בן משפחה בעבר במוסד חינוכי, אינם יוצרים כשלעצמם חשש ממשי למשוא פנים.

מנגד, המשיבים והמבקשים להצטרף טענו כי הציבור הסביר עלול לראות בהצטברות הנתונים מראית עין של הטיה: קשר שכונתי, זיקה משפחתית באמצעות תפקיד בוועד מנהל של מוסד חינוכי, ועבר לימודי משפחתי. לשיטתם, כדי לשמור על אמון הציבור, מן הראוי שהשופט יימנע מלדון בתיק.

הכרעת העליון: המבחן אובייקטיבי, לא תחושתי

בית המשפט העליון, מפי שופט בכיר, קיבל את הערעור וקבע כי ההחלטה על פסילה עצמית נסמכה על הרחבה בלתי מוצדקת של עילות הפסלות. ההלכה מחייבת מבחן אובייקטיבי: לא די בתחושות, בהשערות או בחשדות ערטילאיים; נדרש בסיס עובדתי משמעותי שיש בו להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. עוד הודגש כי שופט אינו חופשי לפסול עצמו מעת לעת, וכי החובה לשבת בדין מהווה נדבך של עצמאות השיפוט ואמון הציבור.

העליון בחן את נסיבות המקרה אחת לאחת. ראשית, בית הספר שבו מכהן בן הזוג בוועד המנהל אינו צד להליך. העותרים לא ביקשו סעד הנוגע לאותו מוסד באופן פרטני, והדיון נסב על מדיניות רשות מרכזית בנוגע למאגר תוכניות חיצוניות. שנית, עצם חברות בוועד מנהל, אשר עיסוקו ברגיל בענייני תקצוב, פיקוח ונהלים, אינה מלמדת כשלעצמה על השפעה או עניין בתוכן פדגוגי מסוים המובא לאישור המדינה. שלישית, עובדת לימודו של בן משפחה במוסד חינוכי בעבר אינה יוצרת אינטרס כלכלי, אישי או מוסדי בהליך הנוכחי.

מכלול זה, כך הובהר, אינו מתקרב לדרישת קיומו של "עניין אישי ממשי" של בן משפחה מדרגה ראשונה בהליך או בתוצאתו, ואינו מקים נסיבה אובייקטיבית לחשש ממשי למשוא פנים. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שהפסילה העצמית לא נדרשה על פי דין, וההמשך הראוי הוא החזרת ההליך למותב המקורי.

המסגרת הנורמטיבית: פסלות שופט, מראית פני הצדק וחשש ממשי

הדין הישראלי מבחין בין אי-נוחות או תחושת מבוכה לבין עילה משפטית של פסלות. "פסלות שופט" היא מנגנון שמאפשר להבטיח הליך הוגן והכרעה עצמאית, ומופעל רק כשה circumstances מלמדות על חשש ממשי למשוא פנים או על עניין אישי של השופט או בן משפחתו בתוצאות ההליך. "מראית פני הצדק" מתייחסת לרושם הציבורי ביחס להוגנות ההליך. זהו שיקול חשוב לשימור אמון הציבור, אך הוא אינו עומד לבדו: גם במישור המראית, נדרש בסיס עובדתי ממשי, ולא די בהתרשמות סובייקטיבית.

העליון חזר על העיקרון כי המבחן הוא מבחן האדם הסביר והמידע הזמין, ולא תחושתו האישית של שופט זה או אחר. פסלות מתוך זהירות יתר אינה תחליף להכרעה שיפוטית כאשר אין תשתית עובדתית לתמוך בחשש של הטיה. לצד זאת, הדין מעודד גילוי נאות כאשר יש זיקה כלשהי, אולם גילוי אינו שקול לפסילה, ואינו יוצר עילת פסלות בעצמו.

יישום העקרונות על נסיבות המקרה

בהחילו את האמות הללו, בית המשפט העליון מצא כי הזיקות שעלו כאן אינן מהסוג שעשוי להטות את הדין. העובדה שבן הזוג חבר בוועד מנהל של מוסד שאינו קשור ישירות להליך, ועוד כאשר תחום העיסוק של הוועד הוא בעיקרו תקציבי-מינהלי, אינה מבססת עניין אישי בתוצאת ההליך. גם היכרות שכונתית עם מנהל מוסד חינוכי אינה שקולה לקשר אישי או כלכלי, ובוודאי לא לכזה שמשליך על שיקול הדעת השיפוטי. ולבסוף, לימוד עבר של קרוב משפחה במוסד אינו יוצר אינטרס עכשווי.

נוסף על כך, נקבע כי הרחבת עילות הפסלות מעבר למתחייב בדין עלולה לפגוע בניהול התקין של מערכת המשפט: אם כל זיקה עקיפה תוביל לפסילה, תיפגע היכולת לנהל הליכים ביעילות ובתוך זמן סביר, במיוחד בערכאות שבהן קיים מספר מותבים מוגבל בתחומים ייעודיים.

השלכות והכוונה להמשך

הכרעה זו מוסיפה נדבך חשוב להבנת גבולות פסלות שופט בהליכים מנהליים ואזרחיים כאחד. המסר המרכזי לליטיגנטים: בקשות לפסילה חייבות להישען על עובדות קונקרטיות המעידות על אינטרס אישי ממשי או על נסיבות חריגות שמצדיקות מסקנה של חשש ממשי למשוא פנים. מנגד, גם לשופטים ניתנת כאן תזכורת: גילוי נאות הוא נדרש, אך אינו מחליף את החובה לשבת בדין כאשר אין עילה משפטית לפסילה.

במישור המערכתי, ההכרעה עשויה לצמצם שימוש עודף בעילת "מראית פני הצדק" כמנוף אסטרטגי של בעלי דין להחלפת מותבים. זהו היבט חשוב במיוחד בהליכים ציבוריים רגישים, כגון עתירות הנוגעות לתכנים חינוכיים, מדיניות ממשלתית או החלטות של רשויות מנהליות, שבהם הנטייה להעמיס טענות פסלות עלולה להאט את הכרעת הסכסוך ולהסיט את המוקד מן המהות אל זהות המותב.

• המבחן לפסילת שופט הוא אובייקטיבי: דרוש בסיס עובדתי ברור לחשש ממשי למשוא פנים.
• חברות בן משפחה בוועד מנהל של גוף שאינו צד להליך, ועיסוק בעיקר בענייני תקציב ומינהלה, אינה מקימה כשלעצמה עניין אישי ממשי.
• גילוי נאות אינו שווה לפסילה; הוא כלי לשקיפות, לא עילה כשלעצמה.
• הרחבת יתר של עילות הפסלות פוגעת באמון הציבור וביעילות מערכת המשפט, שכן היא מערערת את החובה לשבת בדין.

מה יקרה כעת

עם ביטול הפסילה העצמית, ההליך יחזור לדיון בפני אותו מותב מנהלי. בית המשפט העליון הדגיש כי על המותב להמשיך ולפסוק על בסיס הדין והראיות שלפניו, בלא מורא, וללא משוא פנים. בכך הוחזר מוקד הדיון לשאלה המינהלית המקורית: האם התקבלה החלטת הרשות כדין, והאם מתקיימים התנאים להכללת אותה תוכנית חינוכית במאגר התוכניות המאושרות לשימוש במערכת החינוך.

הצדדים יוכלו להעלות את טענותיהם המהותיות באשר להליך קבלת ההחלטה, לשיקולים שנשקלו, לעקרונות השוויון והסבירות, ולמידת הפגיעה האפשרית באוטונומיה הפדגוגית של מוסדות החינוך לעומת סמכות הרשות. השאלות הללו, שהודרו הצידה עקב מחלוקת בדבר זהות המותב, שבו למרכז הבמה.

לסיכום, פסק הדין מבסס מחדש את נקודת האיזון בין הצורך בשקיפות ובטוהר המידות לבין החובה לשאת בעול ההכרעה השיפוטית. הוא מזכיר כי אמון הציבור נשען לא רק על מניעת קשרים אסורים, אלא גם על נכונותם של שופטים לפסוק בסכסוכים מורכבים, ללא פחד, תוך נאמנות לדין ולעובדות. ההליך יוסיף להתברר בפני המותב המקורי, שיכריע בגופה של העתירה המנהלית.