בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירת חופש מידע לחשיפת התקשרויות עם משרדי עורכי דין זרים במאבק ב-BDS

בית משפט לעניינים מנהליים דחה לאחרונה עתירה לפי חוק חופש המידע שביקשה לחייב את משרד המשפטים למסור לציבור מידע מפורט על ההתקשרויות שלו עם משרדי עורכי דין זרים במסגרת הפעילות המשפטית שמדינת ישראל מנהלת נגד קמפיינים של חרמות וסנקציות (BDS). בית המשפט קבע כי מסירת המידע עלולה לגרום לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל, ולכן המידע נכנס לגדר החריגים בחוק שאינם מחייבים גילוי. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו בהוצאות.

הרקע: בקשת מידע, מסירת נתונים חלקיים ועתירה מנהלית

ההליך החל בבקשה שהוגשה למשרד המשפטים לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע. המבקשים עתרו לחשיפת סוגי השירותים המשפטיים שנרכשו בחו"ל, זהות משרדי עורכי הדין והיקף ההתקשרויות, בטענה שיש אינטרס ציבורי מובהק להבין כיצד המדינה מנהלת את המאבק המשפטי בזירה הבין-לאומית. בעקבות הבקשה, העבירה הרשות מידע מצומצם ומושחר בחלקו. משרד המשפטים הסביר כי חלק מן הפרטים המבוקשים נוגעים לשיח פנימי, לחוות דעת ולהמלצות מקצועיות שנמסרו לצורך קבלת החלטות, וכי גילוי מלא עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות ולפגוע ביחסי החוץ של ישראל. לנוכח הסירוב החלקי הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, במסגרתה נטען כי ההסתרה פוגעת בשקיפות וכי הציבור זכאי לדעת כיצד המדינה פועלת בזירה המשפטית נגד תנועות חרם.

מהי עתירה מנהלית וחוק חופש המידע?

עתירה מנהלית היא הליך משפטי שבו אזרחים או גופים עותרים לבית המשפט לעניינים מנהליים כדי לפקח על החלטות של רשויות ציבוריות. חוק חופש המידע קובע עיקרון שלפיו לכל אזרח יש זכות לקבל מידע המצוי בידי רשויות המדינה, אך קובע גם חריגים שמטרתם להגן על אינטרסים חיוניים. בין היתר, החוק מאפשר לרשות לסרב למסור מידע אם יש חשש ממשי שהגילוי יפגע ביחסי החוץ של ישראל, בביטחון המדינה, בפרטיות או בתהליכי קבלת החלטות פנימיים. במקרים כאלה בית המשפט נדרש לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים.

טענות הצדדים: שקיפות מול אינטרסים של יחסי חוץ

העותרים טענו כי כאשר מדובר בפעילות ממשלתית בזירה הבין-לאומית שמטרתה להתמודד עם חרמות, העניין הציבורי מתעצם. עוד נטען כי קיימת סכנה של מדרון חלקלק שבו שימוש מופרז בחיסיון יחליש את הפיקוח הדמוקרטי ויטשטש גבולות בין מדיניות לגיטימית לבין צעדים שאינם עומדים באמות מידה מקובלות. לעומתם, משרד המשפטים טען כי פעילות משפטית מול גורמים בחו"ל היא רגישה מעצם טבעה, וכי חשיפת זהות הגורמים המייעצים ותכני העבודה המקצועית עלולה לשבש קשרים, לפגוע באמון בין-מוסדי ולהכביד על יישום המדיניות. בנוסף נטען שהמידע המבוקש נוגע לדיונים פנימיים ולחוות דעת מקצועיות, שבדרך כלל החוק מגן על סודיותן כדי לאפשר תהליך קבלת החלטות מיטבי.

הכרעת בית המשפט: חשש לפגיעה ביחסי החוץ גובר על אינטרס הגילוי

השופט הבכיר שדן בעתירה הדגיש בפתח דבריו כי שקיפות שלטונית היא מאבני היסוד של משטר דמוקרטי, אך היא אינה מוחלטת. בית המשפט ציין כי על פי החקיקה והפסיקה, במקרים שבהם קיים חשש ממשי לפגיעה ביחסי החוץ, יש הצדקה שלא למסור את המידע. במקרה זה, הוגשו לעיון בית המשפט חוות דעת מקצועיות של גורמי מדיניות וחוק מן השירות הציבורי, שפרסו את ההשלכות האפשריות של חשיפת המידע. לאחר עיון בהן, הגיע בית המשפט למסקנה כי קיים חשש של ממש שגילוי זהות משרדי עורכי הדין בחו"ל ומהות השירותים שהם מעניקים יזיק לפעילות הדיפלומטית של ישראל ויפגע באמון בין גורמים מדינתיים וגורמים פרטיים מעבר לים.

עוד קבע בית המשפט כי מדובר בגרעין הקשה של פעילות ריבונית בזירת יחסי החוץ והמשפט הבין-לאומי, שבה נוהגים בתי המשפט לנקוט מידה מסוימת של ריסון שיפוטי ולהעניק משקל לשיקול הדעת המקצועי של הרשויות המופקדות על התחום. בהינתן המשקל המוגבר של טעמים אלה, לא נמצא בסיס להתערבות בהחלטת משרד המשפטים שלא למסור את המידע המבוקש במלואו.

על האיזון בין שקיפות לבין יכולת תפקוד ממשלתית

בית המשפט התייחס גם לטענה שלפיה עצם הסירוב לפירוט מלא יוצר פגיעה לא מידתית בשקיפות הציבורית. בפסק הדין הובהר כי חוק חופש המידע מאזֵן מראש בין זכות הציבור לדעת לבין אינטרסים אחרים, ובכלל זה שמירה על אפשרות לקיים שיח פנימי וחופשי לצורכי קבלת החלטות ממשלתיות. רכיב זה נועד להבטיח שנושאים רגישים יידונו באופן מקצועי ללא חשש מפגיעה מיידית ביכולת הרשות להחליט ולפעול. לצד זאת, הודגש כי הרשות אכן מסרה חלק מן הנתונים, גם אם בהשחרות, כחלק ממאמציה להיענות לבקשה עד קו הגבול שהחוק מתווה.

מידת העניין הציבורי והשלכתו על ההכרעה

שאלה מרכזית נוספת הייתה מידת העניין הציבורי שבמסירת המידע הספציפי. העותרים טענו כי חשיבות הנושא מחייבת גילוי רחב, אולם בית המשפט סבר כי דווקא משום שמדובר בליבת הפעילות הדיפלומטית והמשפטית של המדינה, מידת התועלת שבגילוי אינה גבוהה במידה המצדיקה פגיעה בסיכונים שהוצגו. לשון אחרת, גם אם יש עניין ציבורי כללי בפעילות המדינה בתחום זה, התכנים המדויקים של ההתקשרויות והזהויות של הגורמים המעורבים אינם מוסיפים תועלת מספקת לעומת פוטנציאל הנזק.

המשמעויות המעשיות של פסק הדין

פסק הדין מספק הנחיה מעשית לגבי אופן בחינת בקשות לפי חוק חופש המידע בסוגיות משיקי ביטחון, דיפלומטיה ומשפט בין-לאומי. הוא מאשש כי במקרים שבהם הצגת ראיות מקצועיות מצביעה על חשש ממשי לפגיעה ביחסי החוץ, הנטייה תהיה להגן על המידע מפני גילוי. לצד זאת, פסק הדין איננו שולל אפשרות למסירת מידע כללי, סטטיסטי או אנונימי במקרים המתאימים, ובלבד שהדבר לא יסכן את אינטרסי הליבה שהחוק מבקש להגן עליהם. במובן זה, הוא משמר את עקרון השקיפות, אך מקבע גבולות פעולה ברורים במרחבים רגישים.

תגובות והיבטים ציבוריים

במשרד המשפטים בירכו על ההכרעה וטענו כי היא תאפשר להמשיך לפעול באופן אפקטיבי מול יוזמות חרם בזירה הבין-לאומית, מבלי לחשוף את כלי העבודה המקצועיים והתקשורת עם גורמי חוץ. שרת המשפטים ציינה כי מדובר בחיזוק הגישה שלפיה למדינה מותר וראוי לנהל מאבק משפטי נחוש להגנה על אזרחיה ועל כלכלתה, תוך שמירה על כללי המשפט. מנגד, גורמים המזוהים עם העותרים הביעו אכזבה, והדגישו כי לשיטתם יש להגביר את הביקורת הציבורית על שימוש במשאבים ובכלים משפטיים במאבקים בין-לאומיים. אף שבית המשפט לא קיבל עמדה זו במקרה הספציפי, הדיון משקף את המתח המתמיד בין פתיחות לשקיפות לבין הצורך בשמירה על אינטרסים חיוניים של המדינה.

היבט נורמטיבי: ריסון שיפוטי ותפקיד הביקורת

ראוי להזכיר כי בתי המשפט נוהגים להפעיל ריסון שיפוטי בסוגיות מובהקות של יחסי חוץ, בעיקר כאשר מוצגות בפניהם חוות דעת מקצועיות מאת גורמים המופקדים על הנושא ברשות המבצעת. ריסון זה אינו פוטר מביקורת, אך הוא משקף את חלוקת התפקידים בין הרשויות: בית המשפט בוחן את סבירות ההחלטה, את העמידה במסגרת החוק ואת קיומו של חשש ממשי לנזק, אך הוא אינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי כאשר מדובר בהערכות מורכבות של השלכות דיפלומטיות. בהתאם, פסק הדין הנוכחי מציג דוגמה יישומית לאיזון הזה, ומבהיר כי גם כאשר נשמעים קולות ציבוריים בעד שקיפות רחבה, החריגים בחוק אינם אות מתה, אלא כלי חיוני לשמירה על אינטרסים מדינתיים.

נקודות מרכזיות

• העתירה ביקשה לחשוף פרטים על התקשרויות של משרד המשפטים עם משרדי עורכי דין זרים במסגרת פעילות נגד BDS.
• הרשות מסרה מידע חלקי, בטענה לחשש לפגיעה ביחסי החוץ ולכך שמדובר בדיונים פנימיים וחוות דעת.
• בית המשפט קבע כי קיים חשש ממשי שגילוי המידע יפגע ביחסי החוץ של ישראל, ולכן חלות הוראות החריג שבחוק חופש המידע.
• האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין אינטרסים ממשלתיים רגישים הוכרע לטובת החיסיון במקרה זה.
• העתירה נדחתה, והעותרים חויבו בתשלום הוצאות לטובת המשיבים.

מבט קדימה

הכרעה זו צפויה להשפיע על בקשות עתידיות לפי חוק חופש המידע בתחומי דיפלומטיה, ביטחון ומשפט בין-לאומי. היא מאותתת למבקשי מידע כי נדרש לנסח בקשות ממוקדות ומדודות, ולשקול פשרות כגון קבלת נתונים כלליים או אנונימיים, כאשר פרטים מזהים עלולים לפגוע באינטרס ציבורי חשוב. לרשויות, פסק הדין מספק תמיכה בהצדקת חיסיון מושכל ומוגבל זמן, הנשען על תשתית ראייתית מקצועית ועל בחינה פרטנית של סוגי המידע, ולא על סירוב גורף. בכך נשמרת התכלית הדמוקרטית של שקיפות וביקורת, אך ללא ויתור על אינטרסים לאומיים בזירה רגישה.

לסיכום, פסק הדין ממחיש את האיזון העדין שבין זכות הציבור לדעת לבין הצורך להבטיח פעילות מדינתית יעילה ובטוחה בזירת יחסי החוץ. בית המשפט הכיר בחשיבות השקיפות אך קבע כי במקרה הספציפי החשש הממשי לפגיעה ביחסי החוץ מצדיק את אי-הגילוי. ההכרעה מחזקת את תפקידם של חריגי החוק בהגנה על אינטרסים חיוניים, ומסמנת לרשויות ולציבור את קווי הגבול המשפטיים החלים במצבי רגישות דיפלומטית.