בית המשפט חייב את רשות האוכלוסין להכיר בגיור של אזרחית זרה ולתת לה מעמד עולה

אזרחית זרה, שהגיעה לישראל מארץ המזרח הרחוק לפני קרוב לשני עשורים, השלימה לאחרונה מאבק משפטי בן ארבע שנים וסיימה אותו בניצחון: בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים חייב את רשות האוכלוסין וההגירה להכיר בגיורה ולאשר לה מעמד של עולה לפי חוק השבות. ההחלטה התקבלה לאחר שרשות האוכלוסין דחתה את בקשותיה פעם אחר פעם, תוך העלאת טענות שונות, מה שגרר ביקורת נוקבת מצד השופטת שטיפלה בתיק.

התהליך שהחל בספקנות והתמשך שנים

האישה, כיום בת 58, נכנסה לישראל בשנת 2005 והחלה לעבוד כמטפלת סיעודית. במהלך השנים, בעקבות עבודתה אצל משפחות יהודיות דתיות, נמשכה אל אורח החיים היהודי. בשנת 2017 החלה בלימודי גיור רשמיים במוסד אורתודוכסי בעיר גדולה, ולאחר מכן עברה טבילה בבית דין מקומי בראשות רב מוכר, התחייבה לעמוד בדרישות הדת ולקבל עליה שמירת מצוות.

בשנת 2020, לאחר שהוכרזה כיהודייה בבית הדין, פנתה האישה לראשונה בבקשה לקבל הכרה כעולה על פי חוק השבות – החוק שמאפשר ליהודים ולחלק מקרוביהם לקבל אזרחות ומעמד תושב בישראל. בראיון שקיימה במשרד הפנים פירטה כי בחרה להצטרף לעם היהודי מתוך אמונה דתית עמוקה, לאחר שלא מצאה מענה אמוני בדתה הקודמת.

• רשות האוכלוסין דחתה את הבקשה תחילה, בטענה שחשה כי הגיור עלול להיות לא כנה ונועד לקידום אינטרס אישי בלבד.
• הרשות אף הורתה לה לעזוב את הארץ בטענה שלא עמדה בתנאים הנדרשים בחוק.
• במהלך השנים הטענות השתנו כמה פעמים – חלקן נגעו לזהות בית הדין שערך את הגיור, וחלקן לאותנטיות ושיקולי המניע של המתגיירת.

טענה ל"סחבת מכוונת" מצד רשות האוכלוסין

משנדחתה פעם נוספת, פנתה האישה לערכאות משפטיות, בטענה שהרשות נוקטת במדיניות דוחה וחסרת תום לב, תוך גרירת רגליים ושינוי סיבות הדחייה בכל פעם מחדש. לטענתה, כללי ההגינות הבסיסיים מחייבים קבלת החלטה עניינית, וכי המתנה ממושכת של ארבע שנים היא בלתי סבירה ובאה לעכבה מתוך מגמה ברורה.

מנגד, עמדתה של רשות האוכלוסין התמקדה הפעם בתקפותו של הגוף המגייר: לדבריהם, בית הדין שגייר את האישה אינו חלק ממערך בתי הדין המוסמכים בישראל, ולכן אין להעניק למתגיירת מעמד עולה על סמך אותו הליך.

הכרעת בית המשפט: מחויבות לבחינה הוגנת

בפסק הדין ציינה השופטת כי ההתנהלות הממושכת, מתן סיבות מגוונות לדחיית הבקשה והמתנה חסרת תכלית, לא עולות בקנה אחד עם עקרונות המנהל התקין.
השופטת הבכירה הדגישה כי היו שלוש סיבות עיקריות להחלטתה:

• האישה עברה גיור באותו בית דין שהוכר בעבר כמוסמך באחד המקרים שנדונו בבית המשפט – משמע, ישנו תקדים המכיר בתקפות הגיור שעליו הסתמכה העותרת.
• חלוף הזמן – ארבע שנים בהן הבקשה לא קודמה מסיבות שנראות תמוהות, ולפי בית המשפט יש גבול לרשות לשוב ולעכב החלטה בעניין.
• בית הדין שערך את הגיור עמד, לדעת השופטת, בדרישות המהותיות והמנהליות הקבועות, והליך הגיור התבצע באופן כשר וללא הפגמים שנטען להם.

משמעות המהלך והמסר לרשות הציבורית

על פי פסיקת בית המשפט, ברור כי אין מקום להתייחס בחוסר אמון גורף לכל מועמד לגיור או לעיכוב רב שנים בבירור בקשות למעמד. עוד נאמר כי המשאבים הציבוריים צריכים להיות מנוצלים לטובת הציבור ולא ככלי להשגת יתרון בירוקרטי או להכבדה לא מוצדקת על אזרחים המבקשים לממש את זכויותיהם.

בסיכומו של דבר, חויבה רשות האוכלוסין להשלים את תהליך המעמד עבור האישה ולהעניק לה הכרה כעולה חדשה, תוך תשלום הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקלים.

• פסק הדין שולח מסר ברור לרשויות: קיימת חובה לקיים הליכים הוגנים ומידתיים גם כאשר מדובר במועמדים שהליך גיורם אינו נמצא ברשימה הרשמית, כל עוד עמדו בדרישות ההלכתיות והמנהלתיות הנדרשות.

תחום הגיור והמעמד האזרחי בישראל מעלה לעיתים קרובות סוגיות מורכבות של זהות, שייכות וזכויות בסיסיות. פסיקה זו מהווה עוד שלב בגיבוש מדיניות מחייבת כלפי מתגיירים, תוך שמירה על איזון בין אינטרס הציבור והגנה על טוהר ההליך לבין כיבוד זכויותיהם של המבקשים להצטרף לחברה הישראלית מתוך בחירה אמונה וכוונה.

המקרה הזה מהווה תזכורת להכרח בהקפדה על ניהול תקין, בדיקות הוגנות ושמירה על עקרונות הצדק, המהווים בסיס לפעולתה של כל רשות ציבורית במדינה דמוקרטית.