בג״ץ דחה עתירות נגד הריסת דירות מחבלים: הרתעה ולא ענישה קולקטיבית

ברוב דעות דחה בג״ץ עתירות שהוגשו נגד צווי החרמה והריסה לדירותיהם של שני מחבלים שביצעו פיגוע ירי קטלני באזור יהודה. ההריסה תבוצע מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה בשעת חירום, מכוח סמכות המפקד הצבאי. בית המשפט הדגיש כי מטרת ההריסה היא הרתעה מפני פיגועים נוספים, ולא ענישה קולקטיבית, וכי אין מקום לפתוח מחדש את הוויכוח העקרוני על חוקיות התקנה בכל מקרה ומקרה שבו היא מופעלת.

הרקע העובדתי

לפי התשתית העובדתית שהונחה, באוגוסט 2023 בוצע פיגוע ירי בסמוך ליישוב באזור הר חברון. בפיגוע נרצחה אישה ישראלית ואדם נוסף נפצע באורח קשה. מהחומר שהוצג עלה כי שני המחבלים, בני משפחה קרובים, תכננו את המעשה מראש, רכשו נשק וציוד, והתאמנו בשימוש בו. אחד מהם שימש היורה, והשני חברו לדרך וסייע בהכנות ובביצוע, לרבות רכישת הרכב ששימש אותם ביום האירוע ועריכת סיור מקדים. על בסיס המידע המודיעיני והראייתי, הורה המפקד הצבאי על החרמה והריסה של שתי הדירות שבהן התגוררו השניים, בבניינים מצפון לעיר חברון.

בני משפחות המחבלים, המתגוררים בדירות ובמבנים שבהם נמצאות הדירות המיועדות להריסה, פנו לבג״ץ בבקשה לבטל את הצווים. העתירות התמקדו בתקיפה עקרונית של עצם הפעלת התקנה ובטענות פרטניות בנוגע למידתיות הריסת כל אחת מהדירות.

טענות העותרים

העותרים טענו כי הפעלת תקנה 119 מהווה ענישה קולקטיבית האסורה לפי הדין הבינלאומי, וזאת משום שההרס פוגע בבני משפחה שלא היו מעורבים בפיגוע. עוד נטען כי ההרתעה הנטענת אינה מוכחת אמפירית, וכי אין יחס ראוי בין הפגיעה הקשה ביציבים תמימים לבין התועלת ההרתעתית הנטענת. עותרים אחדים הוסיפו כי לא הייתה להם ידיעה או מעורבות כלשהי בתכנון או בביצוע הפיגוע, ועל כן אין הצדקה לפגוע בקורת גג שלהם ושל ילדיהם.

טענה נוספת התמקד בהבחנה בין שני המחבלים: לפי העותרים, מי ששימש היורה בפועל היה הדמות המרכזית, בעוד חלקו של האחר היה משני. מכאן ביקשו לגזור כי אין מקום להפעיל את התקנה ביחס לדירתו של המסייע, מה גם שהדירה מאוכלסת בבני משפחה שאינם קשורים למעשים. בנוסף, הועלו טענות לגבי אופן ביצוע ההריסה: העותרים הזהירו מפני נזקים אפשריים לדירות סמוכות ולתשתיות משותפות, וביקשו להגביל את אמצעי ההריסה כך שיגרום לנזק מינימלי בלבד. חלק מהעותרים השתמשו במונחים בוטים כדי לטעון כי ההריסה משקפת פגיעה קבוצתית רחבה ובלתי מוצדקת.

עמדת הרשויות

מנגד, המדינה והגורמים הביטחוניים טענו כי בנסיבות התקופה קיים צורך ביטחוני גובר בהרתעת מבצעי טרור פוטנציאליים. לשיטתם, בשנים האחרונות נרשמה עלייה משמעותית בפיגועים חמורים נגד אזרחים וחיילים, והצורך להרחיק סכנה ולהציב רף הרתעה ברור התחדד עוד יותר לאחר מתקפת טרור רחבת היקף שהחריפה את האיומים. נטען כי התקנה הופעלה לאחר בחינה פרטנית של כל מקרה, ורק כאשר התגבשה תשתית מוצקה לזיקת מגורים ממשית בין המחבלים לבין הדירות שיועדו להריסה.

עוד הובהר כי ההחלטות על אופן הביצוע נשענות על הערכות הנדסיות ומבצעיות מקצועיות. לשיטת הרשויות, קיימות חלופות הנבחנות מעת לעת, אך בחירתן מסורה לשיקול דעתן בהתאם לתנאי השטח ולמטרות המבצעיות. ככל שייגרם נזק בלתי צפוי לדירות סמוכות, הודגש כי עומדות לרשות נפגעים אפשרויות פנייה להליכי פיצוי בפני הגורמים הרלוונטיים.

פסק הדין: הרתעה כיעד מרכזי

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה את העתירות ברוב דעות. נקבע כי הסוגיות העקרוניות בדבר חוקיות תקנה 119 כבר נבחנו לא אחת, ובג״ץ הכיר זה מכבר בסמכות המפקד הצבאי להפעילה בנסיבות מתאימות לשם השגת הרתעה. על כן אין מקום לשוב ולפתוח את ההכרעה בכל פעם שהתקנה באה לידי הפעלה, אלא יש לבחון את המקרה הקונקרטי בשאלות של מידתיות, נחיצות וזיקה עובדתית לדירת המפגע.

באשר להבחנה בין היורה לבין מי שסייע לו, קבע בית המשפט כי אין להמעיט בחשיבות חלקו של המסייע כאשר מדובר בשותפות מלאה ומתוכננת במעשה טרור. מתיאור המעשים עלה כי הסיוע היה מהותי: רכישת כלי הירי, אימונים, רכישת הרכב והכנתו, סיור מוקדם, ונהיגה בשעת הפיגוע. נסיבות אלה, כך נפסק, מצביעות על אחריות ביצועית משותפת, ולא על מעורבות שולית או עקיפה. בהתאם לכך, נשמרת הסמכות להורות על הריסת דירתו של כל אחד מהמחבלים, בכפוף למבחני המידתיות המקובלים.

לעניין טענות בדבר ענישה קולקטיבית, קבע בית המשפט כי תכליתה של התקנה היא תכלית ראויה של הרתעה. אף שהפגיעה עלולה להקרין על בני משפחה, אין המדובר בהטלת עונש על מי שלא חטא, אלא באמצעי מניעתי שהמשפט המנהלי הישראלי מכיר בו, בכפוף לבחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה, ודגש על מציאת האמצעי שפגיעתו פחותה במידה האפשרית.

הסבר משפטי קצר: תקנה 119 ומבחן המידתיות

תקנה 119 לתקנות ההגנה בשעת חירום נועדה לאפשר לרשויות הביטחון להגיב במהירות ובאפקטיביות לאיומי טרור חמורים, באמצעות החרמה והריסה של דירתו של מפגע או מסייעו. ההצדקה לכך היא יצירת הרתעה ישירה ועקיפה. עם זאת, הפעלת הסמכות כפופה למשפט המנהלי: יש לבחון האם קיימת זיקה מגורים אמיתית בין הדירה לבין המפגע; האם המטרה ההרתעתית יכולה להיות מושגת באמצעי פחות פוגעני; והאם התועלת הביטחונית הגלומה בצו עולה על הנזק שייגרם לדיירים ולסביבה.

מבחן המידתיות כולל שלושה נדבכים עיקריים: קיום קשר רציונלי בין האמצעי למטרה; בחירת אמצעי שפגיעתו פחותה ככל הניתן; ואיזון מידתי במובן הצר, כלומר יחס ראוי בין התועלת הביטחונית לבין הפגיעה בזכויות. בית המשפט הדגיש כי בחינה זו נעשית בכל מקרה לגופו, וכי היא משקפת נקודת איזון עדכנית לנוכח המציאות הביטחונית המשתנה.

אופן הביצוע ופיצוי אפשרי

בית המשפט דחה גם את רוב הטענות הנוגעות לאופן ההריסה בפועל. לפי פסק הדין, שאלות הנדסיות ומבצעיות מצויות במגרש המקצועי של הגורמים האמונים על ביצוע הצווים, ולפיכך נתון להם מרחב תמרון רחב. יחד עם זאת, צוין כי על הרשויות לצמצם ככל האפשר פגיעה בלתי נחוצה בדירות סמוכות, ובמקרה שבו ייגרמו נזקים בעוצמה בלתי צפויה, פתוחות בפני הניזוקים דרכים לפנייה ולבחינת פיצוי לפי הדין הרלוונטי.

עמדת המיעוט

אחד השופטים סבר בדעת מיעוט כי יש לחדד את נקודת האיזון ביחס לפגיעה הנגרמת לבני משפחה שלא היו מעורבים בפיגוע, וכי במקרים המתקרבים לקו התיחום של המידתיות ראוי להחמיר בבחינת חלופות שפגיעתן פחותה. עם זאת, עמדת הרוב היא שהכריעה, והעתירות נדחו.

משמעויות רוחב

פסק הדין מצטרף לשורה של הכרעות המציבות את הרתעת הטרור כערך מרכזי הנלקח בחשבון במסגרת המשפט המנהלי. המסר למגישי עתירות דומות הוא כי בית המשפט יבחן בקפדנות את משקל הראיות בדבר זיקת המגורים של המפגע לדירה, וכן את שאלת המידתיות, אך לא ייטה לערער על עצם כשירות התקנה ועל אופייה ההרתעתי שנקבעו בעבר. עם זאת, המשקל שניתן לפגיעה בצדדים שלישיים אינו מתאיין: גם להבא יידרשו הרשויות להראות שהשיקולים המבצעיים נשקלו בכובד ראש ושנבחנה אפשרות לפגיעה ממוקדת ומצומצמת יותר.

במישור המעשי, ניתן לצפות להמשך הגשת עתירות נקודתיות המאתגרות את יישום התקנה במקרה הקונקרטי, בעיקר בשאלות של זיקת מגורים, זהות המופעלים והיקף ההריסה. לצד זאת, ייתכן שההכרעה הנוכחית תחזק את הנטייה להפעיל את הסמכות במקרים שבהם הוכחה מעורבות ביצועית משמעותית, גם כאשר החלקים התפעוליים של המשתתפים שונים זה מזה.

נקודות עיקריות

• העתירות נדחו ברוב דעות; בית המשפט לא פתח מחדש את המחלוקת העקרונית על חוקיות התקנה.
• תכלית ההריסה הוכרה כהרתעתית ולא כענישה קולקטיבית, בכפוף לבחינה פרטנית של מידתיות.
• לא התקבלה ההבחנה שביקשו העותרים בין היורה לבין השותף שסייע; שניהם נחשבו לבעלי אחריות ביצועית מהותית.
• אופן ביצוע ההריסה מצוי בשיקול דעת מקצועי רחב של הרשויות; קיים מנגנון פיצוי אפשרי לנזקים בלתי צפויים.
• עמדת מיעוט הדגישה את הצורך בהגברת ההגנה על דיירים שאינם מעורבים, אך לא זו שהכריעה.

לסיכום, פסק הדין מאשרר את מגמת ההלכה שלפיה הריסת דירת מחבל, בהתקיים זיקה מגורים ובכפוף למבחני המידתיות, היא אמצעי מניעתי מותר במשפט הישראלי. לצד קבלת העמדה הביטחונית בדבר הצורך בהרתעה, ממשיך בג״ץ להציב גבולות של פיקוח שיפוטי, המחייבים בחינה פרטנית, שקולה ומדודה של כל צו הריסה והשלכותיו על מי שאינם מעורבים במעשה הטרור.