בג"ץ דוחה עתירה נגד הריסת דירת מפגע: תקנה 119 נותרה כלי הרתעתי חיוני בעת הזו

בג"ץ דחה עתירה שהוגשה נגד צו החרמה והריסה מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהוציא המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ביחס לדירתו של מפגע. מדובר בדירה בקומה הראשונה בבניין מגורים בן ארבע קומות, שבה התגורר המפגע עם רעייתו. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה, ובפרט לנוכח התכלית ההרתעתית ומבחני המידתיות, אין עילה להתערבות שיפוטית. פסק הדין ניתן בידי שופט עליון בכיר, אשר הדגיש כי עמדת גורמי הביטחון באשר לצורך בהפעלת הסמכות נשענת על מומחיות והערכות מודיעיניות עדכניות.

הרקע לעתירה

העתירה הוגשה על ידי דיירים ובעלי זכויות בבניין שבו מצויה הדירה נשוא הצו. לשיטתם, הריסת הדירה פוגעת בזכויות יסוד של תושבים חפים מפשע ומציבה אותם בפני נזק בלתי מידתי. לשיטתם, ניתן היה להסתפק באמצעי קל יותר, כגון אטימת הדירה לתקופה קצובה. על פי ממצאי הרשויות שהונחו בפני בית המשפט, המפגע היה מעורב בתכנון ובארגון פיגוע ירי שהתרחש באזור מרכזי בארץ בסוף 2023 – זמן קצר לאחר אירועי השבעה באוקטובר – שבו נרצח חייל מילואים ונפצעו ארבעה לוחמים נוספים. אף שהמפגע לא נכח בזירות הפיגוע עצמו, נקבע כי פעל באופן משמעותי לגיבוש התשתית שביצעה אותו, לרבות גיוס שותפים וסיוע בהכנות לוגיסטיות.

המפקד הצבאי הורה על החרמה והריסת הדירה בלבד, ולא של המבנה כולו. ההחלטה התבססה על מידע שלפיו מדובר במקום מגוריו המובהק של המפגע, שבו התגורר דרך קבע מאז נישואיו. בעתירתם טענו הדיירים כי אין הצדקה להריסה, בין היתר נוכח היעדר נוכחותו של המפגע בזירת הפיגוע, וכי מטרת ההרתעה יכולה להיות מושגת באמצעים מרוסנים יותר.

טענות הצדדים

העותרים הדגישו כי אמצעי של הריסה הוא פגיע וקשה, וכי יש בו כדי להשפיע גם על דיירים שאינם קשורים לאירוע. עוד נטען כי שימוש בתקנה 119 מעורר חשש לענישה קולקטיבית וכי חלה על הרשויות חובה לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך מתן משקל גבוה לזכויות קניין ולכבוד האדם. לגישתם, אטימת הדירה לפרק זמן מוגבל היא סנקציה מספקת, במיוחד כאשר נטען שהמעשים של המפגע נעשו בשלב התכנון ולא בביצוע בפועל.

מנגד, המדינה טענה כי השימוש בתקנה 119 נשען על תכלית הרתעתית מובהקת. בתקופה שלאחר אירועי השבעה באוקטובר נרשמה מוטיבציה גוברת לפיגועים, ובפרט באזור יהודה ושומרון. ההחלטה להתערב בנכס מסוים מתקבלת במתווה נקודתי, לאחר בחינת חומרה, תשתית ראייתית וקשר הדוק בין הדירה לבין המפגע. עוד צוין כי נשקלה האפשרות של אטימה זמנית, אולם לפי גורמי המקצוע אין בכך מענה מספק ליעד ההרתעתי בעת הזו. לשיטת המדינה, ההריסה הוגבלה לדירה עצמה בלבד, כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה בצדדים שלישיים.

נקודת המוצא המשפטית: תקנה 119 ומבחני הביקורת

תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מעניקה למפקד הצבאי סמכות להחרים ולהרוס מבנים או דירות ששימשו מפגעים. בית המשפט הבהיר שוב כי מדובר בסמכות שנועדה לשרת תכלית של הרתעה – כלומר מניעת פיגועים עתידיים – ולא כעונש פלילי. מאחר שמדובר בפגיעה קשה בזכויות, הפסיקה מחייבת הפעלה זהירה, נקודתית ומידתית, תוך הקפדה על ביקורת שיפוטית אפקטיבית. לצד זאת, ביחס להערכות ביטחוניות ולשיקולים מודיעיניים בית המשפט נוטה ליתן משקל משמעותי לעמדת הגורמים המקצועיים.

• חומרת המעשים המיוחסים למפגע ותוצאותיהם בפועל.
• עוצמת הראיות הלכאוריות למעורבותו של המפגע, גם אם לא פעל בשטח.
• זיקת המגורים: האם הדירה ששימשה להריסה היא מקום מגוריו המובהק של המפגע.
• אפשרות לפעולה ממוקדת: האם ניתן להגביל את ההריסה לדירה או חלק ממנה כדי לצמצם פגיעה בצדדים שלישיים.
• מכלול נסיבות הזמן והעיתוי, ובפרט רמת האיום והצורך בהרתעה.
• בחינת חלופות פוגעניות פחות, כדוגמת אטימה זמנית, והערכת יעילותן ההרתעתית.
• שמירה על הליך מנהלי תקין, לרבות תיעוד הנימוקים ומתן זכות טיעון.

יישום המבחנים על המקרה שלפנינו

בית המשפט קבע כי טענות כלליות נגד עצם חוקיות התקנה נדחו בעבר פעמים רבות, ואין מקום לפתוח בהן מחדש בכל עתירה. לכן בחן ההרכב את נסיבות המקרה הקונקרטי. נקבע כי חומר הראיות מצביע על מעורבות משמעותית של המפגע בשלב התכנון, בגיוס מבצעים ובהכנות. אף שלא לחץ על ההדק, הוא היה חלק מרכזי במנגנון שאיפשר את ביצוע הפיגוע. עוד נמצא כי הזיקה בין המפגע לדירה ברורה וישירה – הדירה שימשה לו ולרעייתו מקום מגורים קבוע, והיא בבעלות משפחתית המצויה באותה כתובת.

ההרכב הדגיש כי מידתיות הצו נבחנת גם ב"איך" ולא רק ב"אם". במקרה זה, הריסת הדירה בלבד – ולא של הבניין כולו – מממשת את התכלית ההרתעתית תוך צמצום פגיעה בצדדים בלתי מעורבים. בשל כך לא מצא בית המשפט כי נפל פגם מהותי בשיקול הדעת של המפקד הצבאי המצדיק התערבות.

ההיבט ההרתעתי והקשר הביטחוני

לצד היישום הפרטני, פסק הדין שם דגש על העיתוי: זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר, עת נשקפה סכנה מוחשית להמשך פיגועים. במציאות זו, קבע בית המשפט, השיקול ההרתעתי מקבל משקל רב. לכן יש טעם רב בעמדת גורמי הביטחון כי הפעלת תקנה 119 במקרים המתאימים תורמת בלימה ומסר מרתיע למי ששוקלים להצטרף לפיגועים. בית המשפט הוסיף כי אין מדובר בהענקת יד חופשית; כל החלטה צריכה להיבחן בכלים משפטיים מדויקים. עם זאת, בהיבטים מקצועיים-מבצעיים יינתן משקל מובהק להערכתם של הגורמים האמונים על הביטחון.

האם אטימה זמנית מספיקה?

טענה מרכזית של העותרים הייתה כי ניתן להסתפק באטימת הדירה לזמן קצוב. בית המשפט דחה טענה זו לאחר שהפנה לעמדת המקצוע שלפיה אטימה זמנית אינה מגשימה את התכלית ההרתעתית באותה מידה, במיוחד כאשר מדובר בפיגוע קטלני ובמעורבות עמוקה של המפגע במערך התכנון. לשיטת ההרכב, בנסיבות הנוכחיות עלול אמצעי מתון מדי לשדר מסר פוגעני מבחינת ההרתעה, ולפיכך ההריסה הממוקדת היא כלי ראוי יותר.

פגיעה אפשרית בדיירים תמימים ופיצוי

בפסק הדין צוין במפורש כי ההריסה תוגבל לדירה שבה התגורר המפגע. בכך מבקש הצו לצמצם ככל האפשר את ההשלכות על דיירים אחרים בבניין. בנוסף, אם ייגרם נזק בלתי מכוון לנכסים של צדדים שלישיים במהלך ההריסה, פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעות לקבלת פיצוי לפי הדין החל. הערוץ האזרחי-פיצויי אינו תחליף לביקורת המנהלית, אך הוא מנגנון משלים שמטרתו להשיב את הנפגעים למצבם ככל האפשר.

משמעות ההכרעה לעתיד

פסק הדין מהווה חוליה נוספת בשרשרת החלטות המאשרות שימוש זהיר אך אפקטיבי בתקנה 119. בית המשפט שב והדגיש כי אין מדובר במדיניות גורפת; להפך – ההפעלה חייבת להיות נקודתית, מבוססת ראיות, מותאמת חומרה, ומצומצמת מבחינת היקף הפגיעה בנכס. לצד זאת, קבע ההרכב כי בתקופה של איום ביטחוני גובר, משקל ההרתעה עשוי לגדול במסגרת מבחני המידתיות. המסר לרשויות הוא כפול: מחד גיסא, להעמיק את התשתית העובדתית ולתעד את ההצדקות; מאידך גיסא, לשקול בעקביות חלופות ולבחון אם ניתן להגביל את ההתערבות רק לחלק מהנכס.

גם למתדיינים לעתיד חשוב להבין כי עתירה שתתמקד בטענות כלליות בלבד נגד עצם התקנה צפויה להתקשות. לעומת זאת, טענות נקודתיות, שיטענו לפגם בשיקול הדעת הקונקרטי או לכשל במידתיות האמצעי הנבחר, ייבחנו לגופן. במקביל, קיומן של נסיבות מחמירות – כגון פיגוע קטלני, מעורבות מרכזית של המפגע, ועיתוי רגיש – עשוי להכריע את הכף לטובת ההריסה.

סיכום

בית המשפט העליון דחה את העתירה נגד צו החרמה והריסה לדירתו של מפגע שהיה מעורב בתכנון פיגוע קטלני. נקבע כי השימוש בתקנה 119, כאשר נעשה בזהירות ותוך בחינת חלופות, ממשיך לשמש כלי הרתעתי חיוני, במיוחד במצב הביטחוני המורכב השורר כיום. ההריסה תוגבל לדירה שבה התגורר המפגע, והבניין לא ייהרס. האפשרות לפיצוי לנפגעים בלתי מעורבים הובהרה. פסק הדין משרטט מתווה ברור: בית המשפט מפקח על המידתיות ועל הקפדה על זיקת מגורים, אך אינו מחליף את גורמי הביטחון בשאלות מקצועיות-מודיעיניות. לפיכך, בהיעדר פגם מהותי בשיקול הדעת המנהלי, עתירה מן הסוג הזה לא תתקבל.