למרות היעדר הסכם כתוב: בית משפט חייב לקוחות לשלם 153 אלף ש"ח לעיזבון עו"ד שנפטר

בית משפט השלום באזור המרכז הכריע בסכסוך שכר טרחה ארוך שנים בין עיזבון עורך דין שנפטר בנסיבות טראגיות לבין לקוחותיו לשעבר, והורה ללקוחות לשלם לעיזבון ולשותפו של המנוח סכום של 153,270 ש"ח – המהווה 2% משווי הדירות שקיבלו במסגרת הליך פינוי-בינוי – וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 46,800 ש"ח. אף שההסכם הכתוב לא נמצא, בית המשפט קבע כי יש בידיו תשתית מספקת להוכיח הסכמה לשיעור של 2%, אך לא ל-7% כפי שטענו התובעים.

הרקע: פרויקט פינוי-בינוי ומאבק משפטי ממושך

בסוף שנות התשעים פרסמה הרשות הממשלתית המופקדת על מקרקעי המדינה מכרז לפינוי ובינוי מתחם ותיק בדרום עיר מרכזית. כחלק מההליך נקבעו תנאי פינוי והיקפי פיצוי לתושבים הוותיקים. משפחה המונה הורים ושתי בנות התגוררה במתחם והייתה זכאית, בכפוף לעמידה בתנאים, לקבלת יחידות חלופיות. לצורך מימוש זכויותיהם שכרו בני המשפחה שירותים משפטיים משני עורכי דין פרטיים – האחד נפטר בינתיים, והשני הוא שותפו במשרד.

הייצוג כלל טיפול בהליכים מנהליים ושיפוטיים שנדרשו כדי להסדיר את זהות הזכאים, את פרטי הזכאות ואת היקף הפיצוי. לאחר מאבק מתמשך שנפרש על פני כ-14 שנים, קיבלה המשפחה לידיה שלוש דירות חדשות. לפי נתוני ההליך, הערכת השווי שנקבעה לצורך החישוב עמדה על 6,550,000 ש"ח, בעוד שהמשפחה מציינת ששווי השוק הכולל היה גבוה יותר ואף התקרב לכ-7.2 מיליון ש"ח.

המחלוקת: כמה שכר טרחה הוסכם – והיכן ההסכם

ליבת הסכסוך נסבה סביב שיעור שכר הטרחה. לטענת התובעים – עיזבון המנוח ושותפו – הוסכם עם הלקוחות על שכר טרחה של 7% בתוספת מע"מ, שיעור נמוך מזה שנגבה מתושבים אחרים באותו מתחם. הבעיה: ההסכם החתום לא אותר בעקבות פטירתו הטראגית של עורך הדין שניהל את התיק והחזיק בארכיון המשרד. חרף ניסיונות חיפוש מקיפים, המסמך לא נמצא.

הלקוחות טענו מנגד כי ככל שהייתה הסכמה, שיעורה עמד על 2% בלבד, וכי אין לחייבם בשיעור גבוה יותר ללא הוכחה בכתב. בנוסף העלו הלקוחות טענות התיישנות ושיהוי, וטענו כי חלף פרק זמן ארוך מדי עד להגשת התביעה.

טענות הצדדים: נוהג, ראיות משניות ושכר ראוי

התובעים ביקשו מבית המשפט להשלים את החסר באמצעות הוכחת נוהג: לדבריהם, הוסכם עם עשרות דיירים במתחם על שיעור של 7%, ומאחר שהתיקים היו דומים, יש להסיק שזה היה גם שיעור ההסכמה עם הנתבעים. לחלופין, עתרו לחייב את הלקוחות בשכר ראוי – מונח משפטי המתאר תשלום בעד עבודה שנעשתה בפועל גם אם אין הסכם תקף – ובטענה לעשיית עושר ולא במשפט, היינו התעשרות של הלקוחות מכוח עבודתם והשקעתם של עורכי הדין ללא תמורה הולמת.

הלקוחות שללו את הטענות. לשיטתם, ההליך הסתיים מזמן, דרישת התשלום הועלתה באיחור, ואם הייתה הסכמה – היא לעולם לא חרגה מ-2%. עוד הם טענו כי הימנעות מהצגת ההסכם החתום פועלת לחובת התובעים.

הכרעת בית המשפט: אין התיישנות, אין שיהוי, יש הודאה ל-2%

השופטת הבכירה קיבלה את התביעה בחלקה. תחילה דחתה את טענת ההתיישנות: אף שהושג הסכם פשרה בין הדיירים ליזמים בשלב מוקדם יחסית, הייצוג המשפטי לא הסתיים במועד החתימה, אלא נמשך עוד שנים אחדות לצורך יישום ההסכמות בפועל, רישום הזכויות והשלמת יתר ההליכים. במצב זה, כך נקבע, מניין ההתיישנות לשכר טרחה מלא לא החל כבר בעת חתימת הפשרה.

טענת השיהוי נדחתה גם היא. בית המשפט הדגיש כי שיהוי מחייב הוכחה לפגיעה ממשית בזכויות הנתבעים עקב האיחור. כאן נקבע כי הלקוחות נהנו בפועל מהעובדה שלא נדרשו לשלם שכר טרחה מכיסם עד שקיבלו את הדירות, ורק לאחר שהזכויות מומשו העלו טענה כי הפנייה המאוחרת פוגעת בהם. בנסיבות אלו לא הוכחה פגיעה המצדיקה לדחות את התביעה.

למרות היעדר ההסכם: אפשר להסתמך על ראיות משניות – אך לא על 7%

בית המשפט הכיר בקושי הראייתי שנוצר בשל אי איתור ההסכם החתום. עם זאת, הבהיר כי כלל "הראיה הטובה ביותר" אינו שולל שימוש בראיות משניות כאשר המסמך המקורי אבד בתום לב. לפי הכלל, בית המשפט יעדיף ראיה ישירה – למשל המסמך עצמו – אך כאשר המקור אינו בנמצא מסיבות שאינן תלויות בצד המבקש להסתמך עליו, ניתן להוכיח את תוכנו באמצעים אחרים, כגון עדויות, התכתבויות, טיוטות והסכמים דומים.

לאחר בחינת העדויות והמסמכים, נקבע כי אין ביד התובעים תשתית מספקת להוכחת שיעור של 7%. העדויות על פגישה שהתקיימה כ-15 שנים לפני הגשת התביעה אינן חד-משמעיות, ואין ראיות חיצוניות שמכריעות את המחלוקת. מנגד, הלקוחות הודו באופן מפורש בהסכמה לשיעור של 2% מכל פיצוי שייפסק לטובתם. הודאת בעל דין – מושג משפטי המתאר הצהרה של צד להליך נגד עניינו – היא ראיה משמעותית, ועל יסודה חויבו הלקוחות לשלם 2% מהשווי שנקבע על ידי המומחה מטעם התובעים.

הסכומים: 153,270 ש"ח שכר טרחה ועוד הוצאות

השופטת חישבה את שכר הטרחה על בסיס שווי כולל של 6,550,000 ש"ח, כפי שנקבע בחוות דעת מומחה. בהתאם להודאת הלקוחות בשיעור של 2%, הסכום שנפסק עמד על 153,270 ש"ח. לכך נוספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 46,800 ש"ח.

לצד זאת, דחה בית המשפט את החלופה של פסיקת "שכר ראוי". נקבע כי זהו מסלול המתאים כאשר לא נכרת הסכם כלל, או כאשר ההסכם אינו נותן מענה למצב שלא נצפה. כאן הוכח כי נכרת הסכם – גם אם העותק החתום לא נמצא – והטיפול המשפטי הושלם על פי ההבנות. הבעיה היחידה הייתה שיעור השכר, ובהיבט זה לא עמדו התובעים בנטל להוכיח 7%.

משמעות ופירוש: הבא להוכיח – יתעד; הלקוח המודה – יחויב

ההחלטה מדגישה שני מסרים מעשיים. ראשית, חשיבות התיעוד: הסכמי שכר טרחה צריכים להיות מנוסחים, חתומים ומגובים בעותקים נפרדים הנשמרים גם מחוץ למשרד, כדי למנוע מחלוקות עתידיות. שנית, הודאת לקוח בהסכמה מסוימת עשויה להספיק לחיוב, אף אם דרישת שכר גבוהה יותר לא הוכחה.

עוד עולה מההכרעה כי טענות התיישנות ושיהוי אינן "תרופת פלא". על הטוען להן להראות נקודת פתיחה ברורה למרוץ הזמנים ופגיעה קונקרטית שנגרמה עקב האיחור. כאשר הייצוג נמשך בפועל שנים אחרי הסכם הפשרה, וכאשר הלקוחות נהנו מדחיית התשלום עד מימוש הזכויות, קשה לשכנע בשיהוי.

נקודות מרכזיות בהחלטה

• הסכם שכר הטרחה החתום לא אותר בשל נסיבות שאינן תלויות בתובעים, אך ניתן היה להסתמך על ראיות משניות לתוכנו.
• טענת ההתיישנות נדחתה: הייצוג נמשך גם לאחר חתימת הסכם הפשרה, ולכן העילה לשכר טרחה מלא לא התגבשה באותו מועד.
• טענת השיהוי נדחתה: לא הוכחה פגיעה ממשית בלקוחות כתוצאה מהאיחור בהגשת התביעה.
• לא הוכח שיעור של 7%: העדויות היו שקולות וללא ראיה מכריעה.
• הודאת הלקוחות מחייבת: נקבע תשלום של 2% מהשווי – 153,270 ש"ח – ועוד הוצאות ושכ"ט של 46,800 ש"ח.
• לא נפסק "שכר ראוי": מאחר שהוכח כי נכרת הסכם וכי הטיפול המשפטי הושלם, אין הצדקה למסלול חלופי.

לקחים מעשיים לעורכי דין וללקוחות

• דאגו לעותקים כפולים של הסכמים ולגיבויים דיגיטליים מאובטחים, לצד שמירת נוהל אחיד להפקדת הסכמים בארכיון ייעודי.
• פרטו בהסכם את שיעור השכר, אופן החישוב (לפני/אחרי מסים והוצאות), המועדים לתשלום ותנאי סיום הייצוג.
• הקפידו על תיעוד ביניים: מיילים, פרוטוקולים ותכתובות עשויים לשמש ראיות משניות בעתיד.
• לקוחות המודים בשיעור שכר מסוים צריכים לצפות לחיוב בהתאם להודאתם, גם אם עורך הדין אינו מוכיח שיעור גבוה יותר.
• בעת העלאת טענות התיישנות או שיהוי, הביאו נתונים קונקרטיים על מועד היווצרות העילה ועל פגיעה ממשית בזכויותיכם.

בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע איזון: מחד, לא שלל שכר טרחה מעורך דין שהוביל לקוחותיו לתוצאה משמעותית רק משום שההסכם הכתוב לא נמצא; מאידך, לא נעתר לשיעור שלא הוכח דיו. התוצאה המעשית – חיוב בשיעור שהלקוחות הודו בו – משדרת מסר ברור לשוק המשפטי: תיעוד מוקפד וחלוקת עותקים של הסכמים אינם פרוצדורה בלבד, אלא ערובה למניעת מחלוקות מיותרות ולוודאות משפטית וכלכלית לשני הצדדים.