העליון דחה ערעור פסלות: עורך דין חויב בהוצאות לטובת המדינה בשל עיכוב ההליך

העליון סתם את הגולל על ערעור פסלות שהגיש עורך דין נגד שופטת שלום שניהלה תביעה לגביית שכר טרחה. נשיא בית המשפט העליון, השופט דוד אמיר (שם בדוי), דחה את טענות העו"ד וקבע כי בקשתו לא הראתה חשש ממשי למשוא פנים. עוד צוין כי העיתוי המאוחר של בקשת הפסלות – דקות לפני פתיחת שלב ההוכחות – הוביל לביטול מועדי שמיעה ולבזבוז זמן שיפוטי, ועל כן הוטלו עליו הוצאות ניכרות, לרבות סכום לטובת אוצר המדינה. ההכרעה מחדדת את ההבחנה בין מחלוקת על תוכן החלטה שיפוטית, שנועדה להתברר בערעור, לבין עילת פסלות המחייבת אינדיקציה אובייקטיבית וחמורה להטיה.

הרקע להליך: תביעת שכר טרחה והליך מקביל שנדחה

הפרשה נסובה סביב תביעה אזרחית שהגיש עורך דין, שנכנה אותו עו"ד אמיר ברק (שם בדוי), נגד לקוח לשעבר – ניצן פריאל (שם בדוי) – לתשלום שכר טרחה בגין ייצוג בהליך אזרחי שהסתיים בהסכם פשרה. על פי הפשרה, הלקוח הוסמך להירשם כבעלים של נכס חלופי מזה שנתבע בתחילה. לימים, העו"ד הגיש בנוסף תביעה נוספת לסעד הצהרתי ולצו עשה בטענה לעשיית עושר ולא במשפט, וביקש למעשה להשיב לידיו את הנכס שהועבר ללקוח או לרכושו ממנו. בית המשפט דחה את התביעה הנוספת על הסף כבר בשלב המקדמי, והעו"ד ערער על כך לערכאה גבוהה יותר, בצד בקשה לעכב את הדיון בתביעת שכר הטרחה עד להכרעה בערעור.

במקביל, הדיון בתביעת שכר הטרחה נקבע תחילה בפני שופט אחר אשר קודם לתפקיד בבית המשפט המחוזי. עקב הקדנציה החדשה בוטלו מועדי הראיות שנקבעו, והתיק הועבר לשופטת אחרת – השופטת רות לוי (שם בדוי) בבית משפט השלום באזור הצפון. השופטת לוי ערכה קדם-דיון, קבעה שני מועדים קרובים לשמיעת ראיות בחודש מרץ, והבהירה כי בשלב זה התיק בשל להוכחות. בקשתו של עו"ד ברק לעכב את ההליך עד להכרעה בערעור המקביל נדחתה בהחלטה מנומקת, שציינה כי אין חפיפה מהותית המצדיקה עיכוב.

בקשת הפסלות: טענות להתערבות יתר ולמשוא פנים

ביום הדיון שנקבע להוכחות, זמן קצר לפני פתיחת הישיבה, הגיש עו"ד ברק בקשה לפסילת השופטת מלדון בתיק. לטענתו, נחישותה של הערכאה הדיונית להתקדם לשלב שמיעת הראיות, וכן קביעת מועדים קרובים, העידו לשיטתו על הטיה נגדו ועל "התערבות בזירת ההכרעה" – ביטוי המגלם טענה כי בית המשפט קובע מסגרת דיונית שאינה הוגנת. עוד נטען כי הבקשה אינה לוקה בשיהוי מאחר שהוגשה לאחר שניתנה החלטה שלא לעכב את ההליך, החלטה שלפי הנטען שברה את האיזון ההוגן בין הצדדים.

מנגד, הלקוח לשעבר, פריאל, טען כי מדובר בצעד דיוני שמטרתו לעכב את ההליך בכל מחיר. הוא פירט שורה של בקשות והליכים שננקטו נגדו לאורך הדרך, וחזר והדגיש כי היערכותו לשמיעת הראיות ירדה לטמיון בשל הגשת בקשת הפסלות בבוקר הדיון. לשיטתו, הכללים ידועים: אי-שביעות רצון מהכרעה שיפוטית אינה מעמידה כשלעצמה עילת פסלות, והדרך להתמודד עם החלטות היא באמצעות ערעור, לא באמצעות בקשות פסלות חוזרות.

הכרעת הערכאה הדיונית: שיהוי ומטרה לעכב

השופטת לוי דחתה את בקשת הפסלות לאחר שקבעה כי עיתוי הבקשה מעורר קושי כבד. לדבריה, נקודת המוצא היא שעילת פסלות, כדי להתקבל, צריכה להיות מבוססת על חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים – לא על תחושה סובייקטיבית של צד. במקרה זה, עיקר תלונותיו של עו"ד ברק נסבו על פסק הדין המוקדם שדחה על הסף את התביעה הנוספת, שניתן חודשים רבים קודם לכן. הבקשה הוגשה רק כאשר ההוכחות בתביעת שכר הטרחה עמדו להישמע, ועל כן נראה כי המניע המרכזי הוא דחיית הדיון.

השופטת גם דחתה את הטענה שלפיה עצם קביעת מועד קרוב להוכחות מעידה על משוא פנים. לשיטתה, מקובל כי תובע מבקש לקדם את תביעתו ושמח בקביעת מועדים סמוכים. העברת התיק אליה לאחר ביטול מועדיו הקודמים חייבה סדר עדיפויות דיוני, כדי שלא להכביד על יומנו של בית המשפט ועל הצדדים.

פסק העליון: מקום ההשגות – בערעור; הפסלות נדחית

על החלטה זו הוגש ערעור לנשיא בית המשפט העליון. הנשיא אמיר דחה את הערעור וקבע כי ההשגות של עו"ד ברק על אופן ניהול ההליך ועל תוכנן של החלטות דיוניות אינן יכולות לשמש בסיס לפסילת המותב. הכלי הדיוני המתאים להן הוא ערעור, לפי סדרי הדין המקובלים. עוד צוין כי העיתוי המאוחר של בקשת הפסלות "אומר דרשני" – כלומר, מעלה שאלות קשות באשר לתכליתה. כאשר ביטויי חוסר הנחת מופנים בעיקר כלפי הכרעות קודמות ונשמרים עד לרגע שלפני ההוכחות, אין בכך להקים חשש ממשי למשוא פנים אלא לכל היותר תחושת אי-נוחות סובייקטיבית של בעל הדין.

הנשיא גם שיבח את הערכאה הדיונית על ניהול יעיל של התיק וקביעת מועדים קרובים לשמיעת הוכחות לאחר שבוטלו מועדים בשל שינויי שילוב בעלי תפקידים במערכת. לשיטתו, ניהול כזה משרת את האינטרס הציבורי ומקדם הכרעה מהירה והוגנת.

חיוב בהוצאות: פיצוי לצד שכנגד וסכום לטובת אוצר המדינה

מעבר לדחיית הערעור, קבע העליון כי התנהלותו של עו"ד ברק גרמה לבזבוז זמן שיפוטי. משמעות הדברים היא ביטול שני מועדי הוכחות במרץ, הצורך לקבוע מועדים חדשים, והכבדה על הצד שכנגד שהכין עדים וראיות. בשל כך הוטלו עליו הוצאות משמעותיות: 15 אלף שקלים לטובת הלקוח לשעבר, וכן 5,000 שקלים לטובת אוצר המדינה, כמסר הרתעתי נגד שימוש לרעה בהליכי פסלות לצורך דחיית דיון.

חיוב בהוצאות לטובת המדינה אינו מתרחש כדבר שבשגרה, אך בתי המשפט עושים בו שימוש במקרים שבהם מתברר כי נגרם נזק למערכת עצמה – למשל, כאשר בקשות סרק גורמות לשיבוש סדרי עבודה ולביטול ישיבות קבועות. בכך מבקש בית המשפט להעביר מסר נורמטיבי באשר לחובה לנהוג באחריות כלפי הזמן השיפוטי.

המסגרת הנורמטיבית: מהי בקשת פסלות ומתי היא מתאימה

בקשה לפסול שופט נועדה למקרים חריגים שבהם קיים חשש ממשי, מבחן אובייקטיבי, לכך שלשופט יש דעה קדומה או עניין אישי העלול להשפיע על ההכרעה. העילה אינה נבחנת לפי תחושת הצדדים בלבד, אלא לפי אמת מידה של "האדם הסביר" הבוחן את ההקשר בכללותו. חשוב להדגיש כי חוסר שביעות רצון מפסק דין או מהחלטה דיונית אינו מקים עילה לפסלות – המענה לכך הוא הליך ערעורי מסודר.

לצד זאת, יש משמעות לעיתוי. כאשר בעל דין סבור שקיימת עילת פסלות, עליו להעלותה סמוך ככל האפשר לידיעתה. הגשת בקשה בסמוך לדיון, לאחר חודשים של התדיינות, עלולה להיתפס כטקטיקה לעיכוב ההליך ולא כטענה עניינית. בתי המשפט אינם מקלים ראש בשיהוי מעין זה, בייחוד כאשר הוא גורם לביטול ישיבות ולהכבדה על ניהולו התקין של הדיון.

נקודות עיקריות מהמקרה

• אי-שביעות רצון מהחלטה דיונית או מפסק דין בעבר אינה מצדיקה כשלעצמה פסילת שופט; הדרך להתמודד היא במסגרת ערעור.
• עיתוי הבקשה – דקות לפני שמיעת הוכחות – מעיד על שיהוי הפוגע בניהול התקין של ההליך.
• קביעת מועדים קרובים לשמיעת ראיות היא פעולה שיפוטית לגיטימית שמקדמת יעילות, ואינה ראיה להטיה.
• שימוש לרעה בהליכי פסלות עלול להביא להטלת הוצאות, לרבות לטובת אוצר המדינה, בשל בזבוז זמן שיפוטי.
• למערכת המשפט אינטרס ברור לשמור על רציפות הדיונים גם בעת חילופי תפקידים בין שופטים.

מבט לעתיד: איזון בין זכויות דיוניות לניהול יעיל

ההחלטה משקפת את הקו העקבי של ערכאות הערעור לעודד ניהול יעיל של דיונים ולחסום ניצול לרעה של בקשות פסלות כתחליף לערעור. היא אינה שוללת את האפשרות להעלות טענות לפסלות כאשר יש לכך בסיס של ממש, אך מדגישה כי הסף גבוה והעיתוי קריטי. עבור עורכי דין ומתדיינים, המסר ברור: יש לנהל את המחלוקת במסלולים הנכונים, לשקול היטב את עיתוי הגשת בקשות בעלות השלכה על יומן בית המשפט, ולהימנע מצעדים המניחים מכשול בפני שמיעת ראיות שנקבעו כדין.

גם במישור החוזי, שבו נולדות תביעות שכר טרחה מעצם הסכמות בין עורך הדין ללקוח, ההכרעה מלמדת כי הוויכוח על היקף העבודה, שיעור התשלום או תוצרי ההליך הקודם צריך להתברר לגופו של עניין – באמצעות ראיות, מסמכים ועדויות – ולא להתמסמס בתוך הליכים מקדמיים אינסופיים. כאשר צד מבקש לשמר לעצמו יתרון דיוני באמצעות דחיות חוזרות, בית המשפט עלול לראות בכך פגיעה בזכותו של הצד האחר להכרעה במועד סביר.

בסופו של יום, ההליך חזר למסלולו: תביעת שכר הטרחה תישמע, העדים יעלו לדוכן, והכרעה תינתן על בסיס התשתית העובדתית והמשפטית שיוצגו. ההוצאות שהושתו על עו"ד ברק הן תזכורת לכך שלדיון יעיל וחסכוני יש ערך בפני עצמו, וכי המערכת תגן עליו בעת הצורך.

החלטת העליון במחלוקת זו מצטרפת לקו פסיקתי עקבי המדגיש כי בקשת פסלות אינה "נשק דיוני" אלא כלי חריג לשמירה על אמון הציבור בהליך השיפוטי. ככל שמבקשים להשתמש בו, יש להקפיד על תשתית עובדתית מספקת, להעלות את הטענה במועד מוקדם, ולהדגים כיצד מתקיים חשש ממשי להטיית ההכרעה – לא רק חוסר שביעות רצון. כך נשמר האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין החובה הציבורית לנצל בתבונה את משאביו המוגבלים של בית המשפט.

במבט רחב, פסק הדין שולח מסר כפול: מצד אחד, עידוד התנהלות עניינית ואחראית של בעלי הדין; מצד שני, תמיכה בשופטים המשקיעים מאמץ לקדם תיקים ולהביאם לשלב ההוכחות ללא דחיות מיותרות. האינטרס הציבורי בהכרעות יעילות ובהוגנות הדיונית משרת את כלל המשתתפים בהליך – מתדיינים, עורכי דין ומערכת המשפט כאחד.

לסיכום, העליון הבהיר כי אין בסיס לפסול את השופטת שניהלה את התיק, והדגיש שהשגות על מהלכי הדיון מקומן בערעור רגיל. בשל הביטול הכפוי של מועדי הוכחות ועומס שנגרם למערכת, העותר חויב בהוצאות משמעותיות – 15 אלף שקלים ליריבו ו-5,000 שקלים לטובת המדינה – כחלק מהמאמץ להבטיח ניהול הוגן, יעיל ומאוזן של ההליך האזרחי.