בית המשפט דחה תביעת שכר טרחה: הסכם שנחתם בצל ייצוג כפול וניגוד עניינים לא יאכף

בית המשפט המחוזי דחה לאחרונה תביעה כספית לתשלום שכר טרחה והוצאות בסך 901,439 ₪, שהוגשה על ידי משרד עורכי דין מסחרי נגד חייבת שלה ייצג גם את נושיה. ההכרעה קבעה כי ההסכם שבמחלוקת נחתם בצל ייצוג כפול וניגוד עניינים מובנה, ולכן אינו ראוי לאכיפה מבחינת הדין והמדיניות המשפטית. לצד דחיית התביעה, חויב המשרד לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪.

הרקע: קריסת עסק משפחתי, מימוש דירות ושכר טרחה נוסף

הפרשה החלה עם קריסת עסק משפחתי ותיק בשנת 2014. עקב ההידרדרות העסקית הוגשו הליכי חדלות פירעון נגד החייבת ובן זוגה, ובמקביל הוגשו נגדם תביעות אישיות מכוח ערבויות בסכומי עתק. בתוך סל חובותיה של החייבת נכללו נושים מוסדיים משמעותיים לצד נושים נוספים שלא יוצגו כולם על ידי אותו משרד.

משרד עורכי הדין התובע ייצג ארבעה גופים מוסדיים שהיו נושיה של החייבת ושל בן זוגה. לשם הבטחת פירעון חובות, מונה המשרד ככונס נכסים לדירות שבבעלות החייבת מטעם אחד הנושים המובטחים. בסופו של יום, ארבע דירות מומשו ונמכרו, ועל חשבון הפעולות הללו הועבר למשרד שכר טרחה בסך 500,000 ₪ בתוספת מע"מ. חרף התשלום המשמעותי שכבר התקבל, הגיש המשרד תביעה לקבלת שכר טרחה והוצאות נוספות ישירות מהחייבת בסך 901,439 ₪.

במקביל לייצוג הנושים ולניהול הליכי המימוש, אותו עו"ד מהמשרד התובע העניק שירותים גם לחייבת – בין היתר בניהול מגעים להסדרת חובותיה מול נושיה. כך נוצר מצב בו אותו גורם מקצועי דן בתיק אחד משני עברי המתרס: מצד אחד כמייצג נושים הפועלים לגבייה ומימוש נכסים; מצד אחר כיועץ לחייבת המבקשת להגיע להסדר.

ניגוד עניינים וייצוג כפול: מה הבעיה המשפטית?

ניגוד עניינים הוא מצב שבו קיימת התנגשות, ממשית או פוטנציאלית, בין חובת הנאמנות של עורך הדין ללקוח אחד לבין חובתו ללקוח אחר, או בין טובת הלקוח לבין אינטרס אחר של עורך הדין. הדין המקצועי מטיל על עורכי דין חובת אמון רחבה: לפעול במסירות ולשמור על ענייניו של הלקוח ללא חשש ל"משיכת שמיכה" לכיוונו של גורם אחר. החובה איננה מותנית בהוכחת נזק בפועל – די בקיומו של חשש אובייקטיבי לכך שהייצוג ייפגע.

במקרים חריגים, הדין מאפשר ייצוג של לקוחות עם אינטרסים מנוגדים, אך זאת בכפוף לתנאים מחמירים, לרבות הסכמה מודעת ומפורשת של כלל המעורבים והבטחת תיחום ברור של השירותים למניעת התנגשות. בענייננו, בית המשפט הדגיש כי המשרד ביקש לייצג את החייבת והנושים "באותו תיק עצמו" – גביית אותם חובות והסדרתם – כך שההתנגשות הייתה מובנית ובלתי ניתנת לאיון.

יתרה מכך, זמן קצר לאחר ההתקשרות הראשונית הוכן מסמך נוסף שייחס את נאמנות המשרד בראש ובראשונה לנושה המובטח, תוך שהמשרד ממשיך בו-זמנית לנהל עבור החייבת מגעים להסדרת חובותיה. בעיני בית המשפט, עצם הוספת ההבהרה מעידה כי המשרד זיהה את מוקד הקושי, אך הלך בדרך שאינה מתיישבת עם כללי האתיקה: לא ניתן לבסס "מחיצה פנימית" כאשר אותה יד מנהלת גם את המימוש וגם את המשא ומתן בשם שני הצדדים.

הנמקות בית המשפט: אין אכיפה להסכם שנגוע בניגוד עניינים

בית המשפט קבע כי ההסכם שביסוד התביעה – הסכם שכר הטרחה עליו מבקש המשרד להסתמך – נגוע בניגוד עניינים מובנה. לפיכך, אין זה ראוי להעניק לו תוקף משפטי, לאור החובה לשמור על סטנדרטים אתיים ועל אמון הציבור במקצוע עריכת הדין. הודגש כי הלקוחה (החייבת) נמצאה מול משרד שייצג במקביל גם את נושיה המרכזיים, וכי הסיכון לפגיעה באינטרסים שלה אינו תיאורטי בלבד.

ניסיון המשרד לשרטט הבחנה בין "ניהול משא ומתן" עבור החייבת לבין "הליכים משפטיים" עבור הנושים נדחה. בית המשפט הבהיר כי אין זה מתקבל על הדעת שעורך דין "ינהל משא ומתן עם עצמו" – מצב בו הוא מחויב בעת ובעונה אחת לנקודות מבט הפוכות: הטבת מצבה של החייבת מול צמצום היקף הכיסוי לנושים. גם העובדה שמונה ככונס נכסים מטעם נושה מובטח הקשתה עוד יותר על הרחקת החשש להתנגשות אינטרסים.

עוד נקבע כי לא ניתן להתנות על חובת האמון ועל כללי האתיקה באמצעות ניסוחים חוזיים. גם אם לקוח חותם על מסמך שבו הוא מודע למצב הייצוג הכפול, ההיתר לכך מחייב עמידה בתנאים מצטברים ובוודאי אינו מאפשר ייצוג "לוהט" של שני צדדים יריבים באותו עניין מהותי. בענייננו, מעבר לכך שלא כל הנושים נתנו הסכמה מפורשת, עצם הטיב והעומק של ההתנגשות הפכו את ההסכמה – ככל שהייתה – ללא מספקת.

בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה החלופית לפסיקת "שכר ראוי". ככלל, סעד זה נועד למנוע התעשרות שלא כדין בהיעדר הסכם. אולם כאשר קיים הסכם בכתב שערכו הצדדים – גם אם לבסוף לא יאכף לטובת המנסח בשל כשל אתי – אין לסטות למסלול של השבת יתרון בדרך של פסיקת שכר ראוי. המשרד, ציין בית המשפט, אינו יכול ליהנות מפרי התקשרות שהוא עצמו עיצב בנסיבות של ייצוג כפול, מבלי שעמד בכללים המחייבים למניעת ניגוד עניינים.

המסד העובדתי: היקף החובות, המימושים והדרישות הכספיות

על פי התמונה שהוצגה בפני בית המשפט, סכום החובות לנושים שיוצגו על ידי המשרד עמד על 9,961,600 ₪. יתרת חובות בהיקף של כ-3,000,000 ₪ עמדה לזכות נושים נוספים שלא יוצגו על ידי אותו משרד. במסגרת הליכי המימוש מומשו ארבע דירות בבעלות החייבת, ושכר בגין פעולות אלה שולם כבר בסך 500,000 ₪ בתוספת מע"מ. חרף זאת, עתר המשרד לקבלת שכר נוסף והחזר הוצאות בהיקף מצטבר של 901,439 ₪, ישירות מהחייבת.

בית המשפט נתן משקל לכך שהקשר בין המשרד לבין החייבת התגבש בעיקר בשל העובדה שהמשרד ייצג גם את נושיה, וכי לאורך הדרך הודגש הקירבה המיוחדת בין המשרד לבין אחד הנושים המובטחים. לטעמי בית המשפט, נסיבות אלה חיזקו את המסקנה כי אין מדובר בייצוג ניטרלי של "סניגור חיצוני" אלא במבנה שבו הנטייה הטבעית של המייצג עלולה להיות מוטה.

משמעות רוחבית: אמון הציבור וכללי המשחק בזירת חדלות פירעון

הכרעת בית המשפט אינה צופה רק אל המקרה הפרטני, אלא נוגעת גם לסדרים רחבים יותר. המפתח הוא אמון הציבור במקצוע. כאשר עורך דין מייצג באותו עניין גם את הנושה וגם את החייב, נפגעת ולו למראית עין היכולת לנהל הליך הוגן ושקוף. בדיני חדלות פירעון והוצאה לפועל, שבהם נפגשים אינטרסים כלכליים חזקים ורגישים, החובה להימנע מהתנגשות אינטרסים מקבלת משנה תוקף.

מבחינת מדיניות, הפסיקה מעבירה מסר ברור: אי אפשר "למכור" פתרון חוזי לבעיה אתית. כל הסכמה מצד לקוח צריכה להיות מושכלת, מלאה, כתובה, ובעיקר – מתיישבת עם היגיון של הפרדה ותיחום אמיתיים. ייצוג זה לצד זה של יריבים באותו נושא – כשהמייצג מחזיק בתפקיד כוחני נוסף ככונס נכסים – חורג מן הרף המקצועי המצופה.

• ההסכם לא יאכף: הסכם שכר טרחה שנחתם בצל ייצוג כפול וניגוד עניינים אינו אכיף.
• ניגוד עניינים אינו רק תוצאה: די בחשש אובייקטיבי לפגיעה בחובת הנאמנות כדי לפסול את סידור הייצוג.
• אי-אפשר להתנות על חובת האמון: ניסוחים חוזיים לא יגברו על כללי האתיקה המקצועית.
• הבחנה מלאכותית נדחית: חלוקה בין ניהול מו"מ לבין ניהול הליכים לא מרפאה את הייצוג הכפול כאשר המהות זהה.
• אין שכר ראוי בנסיבות: מקום שקיים הסכם כתוב שנערך בנסיבות פגומות, לא ייפסק "שכר ראוי" כחלופה.
• היקף הכספים: שכר של 500,000 ₪ כבר שולם; התביעה לשכר נוסף של 901,439 ₪ נדחתה.
• הוצאות משפט: המשרד חויב לשלם לנתבעת 60,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
• כונס ונושה מובטח: מינוי ככונס מטעם נושה מובטח לצד ייצוג החייבת העמיק את ההתנגשות.
• הסכמה חלקית אינה מספקת: לא כל הנושים נתנו הסכמה מפורשת, וגם לו הייתה – הנושא המהותי נותר זהה.

לקחים מעשיים: לעורכי דין, לנושים ולחייבים

לעורכי דין: יש לבצע בדיקת ניגודי עניינים מוקפדת טרם קבלת תיק, ובפרט בהליכי חדלות פירעון שבהם מעורבים צדדים רבים. כל מתווה של ייצוג כפול חייב להיות חריג, מנומק ומגובה בהסכמות מדויקות של כלל המעורבים, תוך תיחום מקצועי אמיתי שמונע חפיפה בין צוותים, מידע ותפקידים. כאשר אותו עורך דין מחזיק בתפקיד כוחני נוסף – למשל ככונס נכסים – מוטלת עליו חובה מחמירה עוד יותר להתרחק מכל חפיפה עניינית בין לקוחותיו.

לנושים: שילובו של מייצג שמחובר גם לחייבת עשוי להיראות כקיצור דרך, אך הוא מסכן את תקינות ההליך ועלול להביא לפסילות הסדרים ולהוצאות משפט מיותרות. ייצוג נפרד, ברור ומוגדר היטב – הוא השקעה שמקטינה סיכונים בטווח הארוך.

לחייבים: בעת פנייה להסדרת חובות, חשוב לוודא שהמייצג פועל באופן בלעדי לטובתכם, ללא זיקות לבעלי דין שמולכם. אם עולה חשש לניגוד עניינים, יש לעמוד על מינוי יועץ עצמאי ולדרוש שקיפות מלאה בנוגע לכל הסדר ייצוג רלוונטי.

הכרעת בית המשפט שולחת מסר חד: שמירה על כללי האתיקה אינה "טקס" פורמלי אלא תנאי יסוד לתוקפו של הסכם וללגיטימציה של ההליך כולו. עורך דין אינו רשאי לאחוז במקל משני קצותיו; אם הוא בוחר לייצג צד אחד, עליו להימנע מכל פעולה העלולה להעמיד אותו במצב של נאמנות כפולה באותו עניין מהותי.

בסיכומו של דבר, התביעה לשכר טרחה נוסף נדחתה, והוטלו הוצאות על המשרד התובע. מעבר לתוצאה הכספית, פסק הדין מעלה על נס את עקרון ההפרדה החדה בין אינטרסים יריבים ואת חובת הזהירות המוגברת המוטלת על בעלי תפקידים בהליכי מימוש וחדלות פירעון.