נדחתה תביעתו של קשיש לקבלת דירה וחניה בפרויקט פינוי-בינוי

קשיש בן 94 עתר לבית המשפט בבקשה לקבל דירה בקומה גבוהה יותר וחניה נוספת בפרויקט פינוי-בינוי בו שותף בניין מגוריו לשעבר. בפסק דין שניתן לאחרונה, נדחו דרישותיו, ונקבע כי אין לו זכויות מעבר לאלה שנרשמו במפורש בהסכמים.

רקע: הסכמות בפרויקט פינוי-בינוי

מדובר בפרויקט פינוי-בינוי רחב היקף אשר בוצע במתחם מגורים ישן בדרום הארץ. התובע התגורר שנים רבות בדירה ישנה באחד הבניינים שבמתחם, ובמסגרת הפרויקט התבקש לפנות את דירתו ולקבל דירה חדשה בבניין שיוקם במקומה. פרויקטים מסוג זה כוללים הסכמים מפורטים בין הדיירים ליזמית, שם נקבעים תנאי הפינוי, הפיצוי, והדירות שיקבלו הדיירים החדשים.

בתחילת הדרך התנגד הקשיש להצטרף להסכם, אך לאחר הליך גישור בין הצדדים הגיע להסכמות וקיבל מהיזמית דמי שכירות לזמן שבו ישהה בדירה חלופית. כמו כן, הובהר בהסכם הגישור כי יקבל דירה חדשה שהשמאית תדרג בהתבסס על ערך דירתו הישנה. התובע טען כי דירתו דורגה במקום נמוך יחסית, לכן הגיש תביעה בדרישה לתקן את ההסכם עימו.

הדרישות המרכזיות: דירה גבוהה וחניה כפולה

• הקשיש דרש לקבל דירה בקומה עשירית, במקום זו שהוקצתה לו – הקומה הרביעית.
• כמו כן, טען שמגיעות לו שתי חניות, וזאת נוכח שטח החניה הגדול שהחזיק בבניין הישן, שלדבריו אפשר חניה למספר כלי רכב.

התובע הדגיש שלשיטתו מגיעה לו הזכות לבחור את מיקום הדירה החדשה כראות עיניו, במיוחד לאור גילו, והוסיף כי החניה שהוקצתה בפרויקט אינה משקפת את ההסדרים שהיו בעבר. לחילופין, ביקש פיצוי ממשי אם יזמית הנדל"ן לא תספק את מבוקשו.

תגובת היזמית והכרעת בית המשפט

היזמית השיבה שכל זכויות הדיירים תועדו בהסכמים ובנספחים, ומשלא נרשמה בהם זכות לבחירת הקומה או להגדלת מספר החניות – אין בסיס לתביעות אלה. כן נטען, שבמהלך הליך הגישור טופלו כל טענותיו של התובע וניתנה לו אפשרות להבטיח שמירה על זכויותיו, לרבות דרישה לדירה במיקום נבחר, אולם בסופו של דבר ההסכם שנחתם הוא המסמך המחייב.

השופט בחן את טיעוני הצדדים וקבע כי זכותו של כל צד נקבעת לפי ההסכם הכתוב בלבד, בייחוד בפרויקטים רחבי היקף המחייבים ודאות משפטית. בנושא הקומה נכתב בפסק הדין: "בהסכם אין כל סעיף המקנה לאחד מהדיירים הישנים זכות לבחור את הדירה בקומה שיחפוץ". לא נמצאה כל התייחסות בהסכם הגישור או בכל מסמך אחר להבטחה להקצות לתובע דירה בקומה העשירית. כמו כן, הודגש שהתובע היה מעורב בפרטי המשא ומתן לקראת ההסכם, ביקש תנאים נוספים, אולם לבסוף חתם מרצונו.

בעניין החניה הנוספת הסביר השופט כי הוסכם שכל עניין המפורט בשמאות יהפוך לסופי ומכריע, למעט במקרים חריגים כמו חוסר תום-לב מובהק. התובע לא הציג טענות מסוג זה ולא הוכיח חריגה מהסיכום שהושג. לפיכך, נקבע כי אין בסיס חוקי לדרישת החניה הנוספת.

• בית המשפט הדגיש כי ההסכמות החוזיות שנחתמו מחייבות באופן מלא, ואין מאפשרות העלאת דרישות חדשות לאחר החתימה.
• השופט קבע שגם גילו המתקדם של התובע אינו עילה לסטות מהסכם קיים, כל עוד לא סוכמו תנאים מיוחדים מראש וללא חריגה מכתבי ההסכמה.

השלכות פסק הדין לפרויקטים עתידיים

פסיקה זו מהווה תזכורת ברורה לחשיבותם של הסכמים ברורים ומפורטים בפרויקטים מורכבים, דוגמת פינוי-בינוי. קביעות כאלה מבטיחות יציבות משפטית ומונעות מחלוקות מיותרות לאחר השלמת העסקה. מומלץ לכל מי ששותף להסכם מסוג זה לבדוק מבעוד מועד ולשקול היטב את דרישותיו, שכן שינויי תנאים לאחר החתימה עשויים שלא להתקבל בבית המשפט.

לסיום, נדחתה התביעה והקשיש חויב בהוצאות משפט בסך שלושים אלף שקלים. בכך הבהיר בית המשפט פעם נוספת את עקרון העליונות של החוזה הכתוב ואת עמדת המערכת המשפטית לטובת פשטות, בהירות והוגנות בהתקשרויות בנדל"ן.

סיכום

פסק הדין מדגיש את חשיבות ההקפדה על הוראות ההסכם הכתוב בפרויקטי פינוי-בינוי. דיירים השואפים לזכויות נוספות – דוגמת דירה בקומה מסוימת או הקצאת חניות מיוחדות – נדרשים להבטיח שהדברים יעוגנו מראש בהסכם, ולא להסתמך על הבטחות בעל פה או ציפיות שלא תועדה להן התחייבות בחוזה.