בת זוג לשעבר תידרש לפנות את דירת חמיה – ותשלם דמי שכירות למפרע

מקרה משפטי שתפס לאחרונה את תשומת הלב התקשורתית הדגים את המתח האפשרי בין יחסי משפחה להסדרים רכושיים. מדובר בסכסוך שהולך ומתעצם בין כלה לשעבר לאבי בעלה, כאשר בית המשפט נדרש להכריע בזכויות על דירת מגורים שסיפקה קורת גג למשפחה במשך שנים.

הרקע לסכסוך – רכישת דירה בסיוע האב

בשנת 2009, זוג צעיר פנה לאביו של הבעל כדי לסייע ברכישת דירה באמצעות קבוצת רכישה. בני הזוג, שעמדו אז על סף חייהם המשותפים, נזקקו למימון ראשוני בגובה מאות אלפי שקלים. האב נענה לבקשה, נטל הלוואה משמעותית ושילם ישירות לקבוצת הרכישה בשמם. בהמשך ניסו השניים לקבל משכנתה כדי להשלים את מימון הדירה, אך נתקלו בסירוב מהבנק.

המצב הפיננסי הידרדר, ובני הזוג אף מצאו עצמם מנהלים הליכי פשיטת רגל. לנוכח אי יכולתם להחזיר לאב את כספי ההלוואה, הם חתמו בשנת 2011 על הסכם מעביר לאב את כל הזכויות העתידיות בדירה שתירכש, ללא כל תמורה נוספת מצידו. האב, מנגד, לקח בעצמו משכנתה ושילם את יתרת הסכום לצורך השלמת העסקה.

כניסה למגורים והסכם השכירות

במהלך 2013 עברו בני הזוג להתגורר בדירה, כאשר לשיטת האב – הוא למעשה השכיר להם אותה וגבה מהם דמי שכירות חודשית. בשלב מסוים, חיי הנישואין עלו על שרטון, והבעל עזב את הבית ביוני 2020. מאז ועד למועד פסק הדין, המשיכה האישה להתגורר בדירה יחד עם ילדיה ואף בן זוג חדש, תוך שטענת האב היא שהשכירות הפסיקה להיות משולמת. לאחר תקופה התגרשו הצדדים באופן רשמי.

התביעה – פינוי ותשלום דמי שכירות

האב פנה לבית המשפט בבקשה לפנות את כלתו לשעבר מהדירה ולחייבה גם בדמי שכירות רטרואקטיביים. עמדתו היתה כי היא מתגוררת שלא כדין בנכס שלו, ואינה משלמת לו דבר. המחלוקת המרכזית נסובה סביב טיב ההסכם משנת 2011: האם הוא תקף, והאם יש לה זכויות קנייניות כלשהן בדירה.

הטענות מנגד – הסכם למראית עין וזכויות בעלות

האישה טענה להגנתה כי הסכם ההעברה מ-2011 היה "למראית עין" בלבד, כלומר נחתם כעניין פורמלי ללא כוונה ממשית. בנוסף טענה כי התשלומים ששולמו לאב היו למעשה החזרי משכנתה ולא תשלומי שכירות. עמדתה היתה שמחצית מזכויות הבעלות בדירה עדיין שייכות לה ולבעלה לשעבר, ולכן מגיע לה להמשיך ולהתגורר בדירה.

לטענתה, היא חתמה על ההסכם בצעירותה ותוך תמימות, ולא מתוך מודעות מלאה להשלכותיו.

הכרעת בית המשפט – זכויות בדירה והתחייבויות כספיות

בפסק דינו, בית המשפט למשפחה דחה את טענות האישה. נקבע באופן חד משמעי כי הסכם ההעברה מ-2011 תקף ומחייב, וכי בני הזוג מעולם לא החזירו לאב את הכספים שהועמדו לטובתם. עוד קבע בית המשפט כי עיון בראיות מלמד שהאישה ובעלה לשעבר התייחסו לעצמם כשוכרים בלבד, והודו בפועל כי לא קנו זכויות בעלות בנכס.

בית המשפט התייחס גם לעניין "השתק שיפוטי" – מונח אשר בהקשר זה משמעו שאדם שהציג עמדה מסוימת בהליך משפטי אחר, מנוע מלטעון טענה הפוכה. ואכן, בהליך אחר הצהירה האישה כי אינה מחזיקה בזכויות בדירה, והודתה כי היא גרה בשכירות.

בהתאם לכך, נקבע שעל האישה לפנות את הדירה תוך 30 יום, ולשלם לאב דמי שכירות חודשיים רטרואקטיבית מסוף יוני 2021 ועד לפינוי בפועל. כמו כן חויבה האישה לשאת בהוצאות המשפט בסכום משמעותי.

• העברת זכויות בנכס מחייבת שיקול דעת מעמיק והבנה מלאה של ההסכם המוסכם.
• מגורים ללא תמורה, כאשר ההסכם קובע מפורשות אחרת, עלולים לגרום להשלכות כספיות ומשפטיות מרחיקות לכת.
• "השתק שיפוטי" הוא עיקרון שמונע מצב בו צד טוען בהליך אחד את ההפך ממה שהצהיר עליו בהליך אחר, מתוך מטרה לשמור על תקינות ההליך המשפטי.

ערעור שנדחה והשלכות המקרה

לאחר מתן פסק הדין הגישה האישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בסופו של דבר, הערעור נדחה בהסכמת הצדדים וללא חיוב נוסף בהוצאות. משמעות הדבר היא שהכרעת הערכאה הראשונה נותרה על כנה.

מקרה זה ממחיש את חשיבות ההבנה המדויקת של התחייבויות חוזיות – בוודאי כאשר מדובר בהסכמים בין קרובים, בייחוד בענייני נדל"ן. לעיתים מה שנתפס כמחווה משפחתית עלול ליצור אחריות משפטית ברורה.

לסיכום, פסק הדין בראי המקרה מלמד כי גם בין בני משפחה, הדין מקפיד על קיום הסכמים ועמידה בהתחייבויות. כאשר עניין הקניין מובהר בין הצדדים בהסכם, בית המשפט ייטה לאכוף אותו, גם אם קיימים שיקולים אישיים או נסיבתיים לכאן או לכאן.