בית המשפט דחה תביעה בגין גזילת קרקע ביו"ש עקב התיישנות

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה תביעה אזרחית שעל פיה נטען כי קרקע רחבת ידיים באזור יהודה ושומרון נגזלה ממחזיקיה המקוריים תוך שווי מוערך בכ-127 מיליון שקלים. הסיבה לדחיית התביעה – הגשתה באיחור רב שגרם להתיישנותה.

רקע למאבק סביב הקרקע

הסוגיה החלה בסכסוך בין משפחה פלסטינית לבין חברה בשם בדוי, חברת "נוף ההר אלון", ונושאי משרה בה, סביב קרקע בשטח 104 דונם. לטענת התובע, החברה והנהלתה, יחד עם גורם נוסף, פעלו יחד באופן מתואם החל משנת 2004, במטרה להעביר את הבעלות על הקרקע בעסקאות מרמה.

• על פי גרסת התובע – תנאי העסקאות היו פיקטיביים, ובוצעו פעולות מרמה לרשום את הקרקע על שם החברה.
• הוא טען, בין השאר, כי אחת העסקאות התבצעה על ידי שימוש בתעודת זהות שאולה של מורשה הטיפול בקרקע.

בהמשך נטען כי המרוויח העיקרי ממעשי ההעברה היה החברה והגורמים המנהלים אותה, אשר לא שילמו בפועל שום תמורה ממשית עבור הנכס.

גרסת הנתבעים

מנגד, החברה ונושאי המשרה בה, שבחרו להיעזר בעורכי דין אשר ייצגו אותם בהליכים, טענו כי ההסכמות והמסמכים נחתמו כבר בשנת 2004. הם עמדו על כך שהתביעה הוגשה בשנת 2022, היינו 18 שנה לאחר מעשה, הרבה מעבר לפרק הזמן שבו ניתן להגיש תביעה על פי הדין האזרחי.

• הנתבעים הדגישו כי הזכות לבטל את ההסכמות או לדרוש פיצוי קמה כבר באותה עת, ולפיכך מדובר בתביעה שהתיישנה.

ההקשר המשפטי של התיישנות

התיישנות היא מונח משפטי שמגביל את פרק הזמן שבו ניתן להגיש תביעה בגין עילה מסוימת. מטרת עיקרית של מוסד ההתיישנות היא להבטיח ודאות משפטית לכל הצדדים ולא למנוע מהנפגע לממש את זכויותיו אלא בתוך זמן סביר.

בהכתבה זו, בית המשפט המחוזי בחן את הכדאיות המשפטית לבחון את טענות התובע לאור חלוף הזמן. לפיכך, נבדק ממתי החל מניין השנים להתיישנות, ומהו המועד שבו נולד בידי התובע הזכות להגיש תביעה.

• בית המשפט הסיק כי מניין ההתיישנות מתחיל כבר בשנת 2004, עת נחתמו ההסכמים ומועד מסירת הקרקע.
• בהיעדר ראיה להסכמה אחרת בין הצדדים, החובה לשלם עבור הקרקע – או לבטל את ההסכם בשל אי תשלום – התגבשה מיידית.

טענות התרמית והשלכותיהן

התובע ניסה לטעון כי קרובתו גילתה את מעשי ההונאה רק בשנת 2014, ואז הועברה לו הזכות להגיש תביעה כספית. בתגובה לכך בחן בית המשפט האם גילוי מאוחר של מעשה תרמית אכן דוחה את מניין ההתיישנות.

• גם אם נניח שהגילוי התרחש ב-2014, בין הגשת התלונה במשטרה להגשת התביעה בבית המשפט חלפו עוד כ-8 שנים.
• כך, גם על פי הגרסה המקלה ביותר לתובע, פרק הזמן המקסימלי שנקבע בחוק (שבע שנים, במרבית העילות האזרחיות) חלף זה מכבר.

בית המשפט אף ציין כי ביחס לטענות הסותרות הנוגעות לתרמית ולזכאותה של בעלת הקרקע לעסקה – קשה להשתית עליהן מסקנה שתועיל לתובע.

דחיית התביעה והשלכות כספיות

בסיכומו של ההליך, פסקה השופטת כי אין מקום לברר את יתר הטענות בין הצדדים בשים לב לכך שממילא חלף פרק הזמן הקבוע בדין להגשת התביעה. התביעה נדחתה על הסף.

• לתובע הושתו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15 אלף שקלים.

סיכום

מקרה זה ממחיש את חשיבות המושג "התיישנות" במשפט הישראלי, בעיקר בסכסוכי מקרקעין רחבי היקף ורגישים. הליכים משפטיים אשר נגררים שנים רבות, גם כאשר קיים יסוד לתלונה, עלולים להיחסם במישור הפורמלי – ולא להיות מוכרעים לגופו של עניין. הקפדה על מסגרות הזמנים שקובע המחוקק חיונית לניהול והגנה על זכויות.