בית משפט לתעבורה בצפון זיכה מעל 20 נהגים: המשטרה לא הוכיחה את אמינות מצלמות "א‑3"

בית משפט לתעבורה במחוז הצפון זיכה לאחרונה למעלה מעשרים נהגים שהואשמו בעבירות מהירות וחציית צומת באור אדום שתועדו במערכת מצלמות "א‑3". בפסק דין מפורט הדגיש השופט הבכיר כי המשטרה לא הרימה את נטל ההוכחה להוכחת אמינות המערכת, מתח ביקורת על הליך התקינה והבדיקות שבוצעו, וקבע כי אין להסתמך על המסד הראייתי שהוצג לצורך הרשעה פלילית. התוצאה: זיכוי מלא מחמת הספק, לצד קריאה לרשות האכיפה לבחון מחדש את השימוש במערכת עד לבדיקות מקיפות ומספקות.

רקע: מהי מערכת "א‑3" ומה משמעות תו התקן

משטרת ישראל מפעילה זה שנים מערכות אכיפה אלקטרוניות שמטרתן לאתר עבירות תנועה באופן אוטומטי. מערכת "א‑3" נועדה לתעד שתי עבירות מרכזיות: נהיגה במהירות העולה על המותר וחציית צומת באור אדום. הצילום נשמר בקובץ דיגיטלי, וממנו מופקת תמונה עם נתונים מסייעים, בהם מספר לוחית רישוי וזמן האירוע. התצלומים מועברים באופן מאובטח למרכז בקרה ארצי, ושם שוטר מוסמך עובר על הנתונים ומחליט אם להפיק דו"ח או כתב אישום לבעל הרכב הרשום.

המערכת נושאת תו תקן ישראלי – אישור רשמי המעניק לה, במישור המעשי, חזקת אמינות. חזקת אמינות היא נקודת מוצא ראייתית שלפיה מכשיר שנמצא מתאים לתקן פועל כראוי, עד שלא הוכח אחרת. עם זאת, בהליך פלילי הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר מוטל על התביעה, וחזקה זו אינה פוטרת מהצגת תשתית אמפירית סבירה שתאשש את פעולת המכשיר והדיוק המדיד.

• הצילום מתעד את הרכב והנתונים הרלבנטיים לאירוע העבירה.
• החלטה על הפקת דו"ח מתקבלת לאחר בדיקת שוטר במרכז בקרה.
• תו התקן הישראלי נועד להעיד על התאמת המכשיר לדרישות תקינה מקומיות.

ההליך: ריבוי נאשמים וטענה משותפת לאי אמינות

במוקד ההליך עמדו מעל עשרים נהגים שיוצגו בידי צוות הגנה בראשות עורכי דין מתחום התעבורה. טענתם העיקרית הייתה כי מערכת "א‑3" לא הוכחה כאמינה וכי המדידות שעל בסיסן נשלחו הדו"חות אינן מדויקות דיין כדי לשמש יסוד להרשעה. ההגנה הדגישה כי המשטרה הסתמכה על הליכי בדיקה ותקינה שלא הונחו במלואם בפני בית המשפט ולא גובו בעדויות ישירות ובמסמכי מקור.

הביקורת השיפוטית: פערים בבדיקות, בעדויות ובמסמכים

השופט עמד על מספר פערים מהותיים במסכת הראייתית. ראשית, מומחה מטעם המשטרה תיאר הליכי בדיקה שנערכו למערכת במעבדות, לרבות סימולציות מהירות. אלא שכאשר נשאל על נוכחותו בבדיקות שבוצעו בחו"ל, עלה ספק ממשי לגבי השתתפות ישירה של גורמי המקצוע הישראליים באותם ניסויים. גם נציגים אחרים שהיו עשויים לאשר את פרטי הבדיקות – לא הובאו לעדות.

• לא הוצג מסד מסמכי מקור מלא ביחס לניסויים שנערכו בחו"ל.
• לא הובאו לעדות אנשי המקצוע שביצעו בפועל את חלק מהבדיקות המרכזיות.
• העד המרכזי מטעם התביעה לא יכול היה למסור עדות מכלי ראשון על כלל הליכי הניסוי.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי חלק מן הראיות שעליהן התבססה המשטרה הן בגדר עדות שמיעה – מונח המתאר עדות על דברים שנאמרו על ידי אחר שלא העיד בבית המשפט. עדות שמיעה אינה קבילה ככלל במשפט פלילי, אלא אם מתקיים חריג מוגדר בחוק. כאן, לא הונחה התשתית הנדרשת לחריגים כאלה.

"בדיקות התרשמות" ו"בדיקות השוואתיות": למה לא די בכך

התביעה ניסתה לבסס את אמינות המערכת גם על שני מסלולי בדיקה משלימים: סדרת "בדיקות התרשמות" שנערכה בשטח וסדרת "בדיקות השוואתיות" מול מכשירי אכיפה אחרים, כגון מכשיר לייזר ומערכת דופלר. ואולם, לפי פסק הדין, העדים שהעידו בנושא לא נכחו בכל השלבים המהותיים של ביצוע המדידות, לא ישבו ברכב הנמדד בזמן אמת, ולעיתים הסתמכו על נתונים שהועברו להם על ידי גורמים אחרים שלא זומנו לעדות.

בית המשפט מצא כי כאשר המפעיל עצמו אינו יודע בוודאות מה הייתה מהירות הרכב בעת הצילום, וכאשר הוא מקבל בקשר מספר ערכים שונים שאינם מזוהים חד-משמעית עם הרגע המדויק של צילום המערכת – לא ניתן לבנות על כך תשתית ראייתית מספקת. גם מי שפיקד על צוות המערכת באותה עת לא ביצע את הבדיקות בעצמו ולא יכול היה למסור עדות ישירה על תהליך המדידה, כיול, ואימות הנתונים.

• הסתמכות על נתונים שהועברו בקשר ללא אימות מלא מול מועד הצילום.
• היעדר זיקה ישירה בין העדויות לבין ביצוע המדידות בפועל.
• חוסר רציפות ראייתית: אין תיעוד מספק של שלבי הכיול, הניסוי ואימות התוצאות.

תו התקן הישראלי: ייחודיות מקומית שאינה מחליפה הוכחה

עוד נקבע כי אין די בעובדה שמערכות מסוג "א‑3" פועלות במדינות אחרות תחת תקנים מקומיים זרים. לפי עדויות שנשמעו, התקן הישראלי שניתן למערכת הוא תקן ייחודי שנכתב לצורכי הפעלה בישראל, ועל כן נדרש להראות שהמערכת עמדה בדרישות תקינה אלה בפועל, באמצעות בדיקות שקופות, מתועדות, ונתמכות בעדויות מומחים שנכחו בביצוען. עצם קיומה של פעולה במדינה אחרת או תו זר אינו חזות הכל ואינו מקים לבדו חזקת אמינות בהליך פלילי מקומי.

מה לגבי פסיקות קודמות? לא בכל מקרה המסקנה זהה

התביעה טענה כי קיימות הכרעות קודמות שהכירו באמינות המערכת. בית המשפט דחה את ההישענות הרחבה על פסקי דין אלה, נוכח כך שהן נשענו על תשתית ראייתית שכללה, בין היתר, תיאורי ניסויים ובדיקות רבים שעליהם העידו גורמים שבענייננו לא הוכח כי נכחו בפועל בניסויים, ולא הוצגו מסמכים מקוריים מאמתים. בפלילים, כל תיק נבחן לפי הראיות הספציפיות שהונחו בו, והפערים כאן מנעו אימוץ מסקנות שניתנו בסביבה ראייתית שונה.

הכרעה: זיכוי מחמת הספק והשלכות מעשיות

בית המשפט קבע כי לא הוכח בסיס ראייתי מספק לקיומה של אמינות ומדידות מדויקות של המערכת, ולא הוכחו עובדות כתבי האישום מעבר לספק סביר. בכך, הופרה נקודת המוצא הנדרשת להרשעה פלילית, והנאשמים זוכו. השופט ציין כי הליך התקינה והבדיקות שנעשו – באופן חלקי וללא עדויות ישירות – מעורר קושי של ממש, והביע תמיהה מדוע לא הוצגו מסמכי המקור ולא זומנו אנשי המקצוע שביצעו את הבדיקות הקריטיות.

• הנטל להוכיח אמינות מדידה בהליך פלילי מוטל על התביעה – והוא לא עמד כאן.
• כאשר הראיה הטכנולוגית המרכזית לוקה בחסר, אין להרשיע על פיה לבדה.
• שקיפות, תיעוד מלא ועדויות מכלי ראשון הם תנאי מפתח לקבילות ומשקל.

המשמעויות לרשויות האכיפה ולציבור הנהגים

הכרעה זו אינה שוללת עקרונית שימוש באמצעי אכיפה דיגיטליים; היא מזכירה כי בהליך פלילי נדרש סטנדרט הוכחה גבוה, במיוחד כשהראיה מכנית או אלגוריתמית. מבחינת המשטרה, המשמעות המעשית היא צורך בביצוע סדרת בדיקות מתוקננת, מתועדת ומבוססת מומחים, לרבות:

• ניסויי מעבדה מתועדים במכשור ייעודי, בנוכחות מומחים בעלי הכשרה רלוונטית.
• בדיקות שטח השוואתיות שבהן הנסיבות נשלטות, ותיעוד סינכרוני בין צילום המערכת למדידת הבקרה.
• שרשרת מסירה מלאה (chain of custody) לקבצים הדיגיטליים: לוגים, חתימות דיגיטליות ובקרת שינוי.
• פרסום נוהל כיול שנתי ושמירת דוחות כיול מקוריים לצורך הצגה בבית המשפט.

במישור הציבורי, פסק הדין נוגע גם לאמון הנהגים במערכות אכיפה. כאשר מערכת מכוסה בתו תקן אך הליך הבדיקה אינו שקוף דיו, מתעוררת פגיעה באמון. החזרת האמון מחייבת מסגרת בדיקה עצמאית, פרסום עקרונות התקינה והנגשת מידע טכני בסיסי לציבור, מבלי לפגוע בשיקולי אבטחת מידע.

מבט קדימה: סטנדרט ראייתי למערכות אוטומטיות

הטכנולוגיה מאפשרת אכיפה יעילה, אך המשפט דורש שתעמוד במבחן הראיות: תקניות, דיוק, מהימנות, ושחזוריות. המסקנה המרכזית מפסק הדין היא שאין להסתפק באסמכתא כללית לתו תקן או באמירה שהמערכת פועלת בחו"ל. יש להניח בפני בית המשפט חבילה ראייתית סגורה: דוחות ניסוי, פרוטוקולי בדיקה, עדויות מומחים שנכחו בפועל, ותיעוד רציף של הליך הכיול.

עד שהמשטרה תשלים בחינה מחודשת ותציג תשתית חדה ומלאה, קבע בית המשפט כי אין להרשיע נהגים על סמך תוצרים של "א‑3" בלבד בתיקים שבהם מתעורר אותו ספק מובנה. מדובר בקריאת כיוון לרשויות: להדק את תהליכי התקינה והבקרה, ולהבטיח כי כאשר התביעה נשענת על ראיה דיגיטלית מרכזית – זו תעמוד בכללי היסוד של ההליך הפלילי.

לסיכום, פסק הדין מציב רף נהיר: אמינות טכנולוגית אינה הנחה אלא תוצר של בדיקות קפדניות, תיעוד שקוף ועדות ישירה. בהיעדר אלה, בית המשפט יעדיף את הגנת הספק, כפי שאירע כאן, ויזכה את הנאשמים.