בית המשפט: הקרנת משחק ששודר בערוץ ציבורי במסעדה אינה "ביצוע פומבי" של היצירה

האם הצבת טלוויזיה במסעדה והקרנת משחק כדורגל ששודר בערוץ ציבורי מהווה הפרת זכויות יוצרים? בפסק דין שניתן לאחרונה, קבע בית משפט השלום כי התשובה שלילית: בעל העסק לא "ביצע" את היצירה, אלא רק קלט שידור ציבורי המותר לצפייה. התביעה נדחתה והובהר כי אין למנוע צפייה פומבית בשידור ציבורי בהיעדר איסור מפורש בדין.

הרקע והצדדים

התביעה הוגשה בידי חברת מדיה פרטית העוסקת בהפקה ובשידור אירועי ספורט, לרבות משחקי ליגות בינלאומיות. החברה מעבירה את אירועיה לציבור בשתי דרכים: באמצעות ערוצי טלוויזיה ייעודיים בתשלום ובאמצעות ערוצי שידור ציבוריים. לטענתה, ההשקעה בהפקת המשחקים כוללת בימוי, צילום, עריכה, גרפיקה, קריינות ופרשנות – כולם יחדיו מהווים יצירה מקורית המוגנת בדיני זכויות יוצרים.

מנגד עמד עסק מזון מהיר באזור המרכז, שבחללו הפנימי והחיצוני מוצבים מספר מקומות ישיבה. בכניסה לעסק הותקן מסך טלוויזיה הפונה כלפי חוץ. בסוף שנת 2013 הוקרן במקום משחק כדורגל חשוב ששודר בערוץ ציבורי ארצי. כשנה וחצי לאחר מכן, שלחה החברה מכתב התראה לבעל העסק ולתאגיד המפעיל, וטענה כי הוצגו במקום משחקים נוספים מאותה מסגרת לאורך תקופה. נדרשו פיצויים בסך כ-100 אלף שקלים, ובהמשך הוגשה תביעה על סכום של כ-80 אלף שקלים.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי היא בעלת זכויות היוצרים בשידור הספורטיבי כיצירה דרמטית/ audiovisuelle, וכי בהסכמיה עם הגוף המשדר הציבורי נשמרה בידיה הזכות הבלעדית ל"ביצוע פומבי". לשיטתה, הצגת המשחק על מסך בעסק, לעיני קהל מזדמן, מהווה ביצוע פומבי ללא רישיון, גם אם השידור מקורו בערוץ ציבורי.

הנתבעים הודו כי המשחק הוקרן, אך הדגישו שהצפייה לא לוותה באמצעי הגברה מיוחדים או אירוע פרסומי, ושלא נגבה תשלום כלשהו עבור הצפייה. נטען כי מפעילי העסק הורו לעובדים להימנע משידורי ספורט בערוצים בתשלום, ואף ביקשו מספק התקשורת לחסום ערוצים ייעודיים, מתוך רצון להימנע מחשיפה לתביעות. עוד טענו כי מובן מאליו שהקרנת שידור ציבורי, שנועד ממילא לכלל הציבור, איננה פוגעת בזכות יוצרים.

המסגרת המשפטית: "ביצוע פומבי" לעומת "קליטה פומבית"

הליבה המשפטית של הסכסוך נסבה סביב השאלה: מה דינה של הקרנה פומבית של יצירה אשר הגיעה לצופה באמצעות שידור ציבורי? בעבר, הזכות ל"ביצוע פומבי" הוגדרה בהרחבה, ולעיתים נקלט גם שידור ציבורי בגדר ביצוע פומבי. אולם הדין העכשווי מבחין בין דרכי העברת יצירה לציבור: שידור לציבור, העמדה לרשות הציבור וביצוע פומבי. ההבחנות הללו צמצמו את המשמעות של ביצוע פומבי, והדגישו כי שידור הוא פעולת המשדר, בעוד הצפייה היא פעולת הקולט.

בית המשפט אימץ הבחנה תכליתית: אדם שמסתפק בהצבת מקלט טלוויזיה, ללא התערבות פעילה ביצירה, אינו "מבצע" את היצירה – הוא רק "קולט" את השידור. כאשר הקליטה מתרחשת במקום שבו שוהה ציבור – מדובר בקליטה פומבית, לא בביצוע פומבי. מי שעושה שימוש ביצירה באמצעות העברתה לציבור הוא המשדר (הערוץ הציבורי), להבדיל מן הקולט שאינו מעביר את היצירה ולא "מבצע" אותה.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט קבע כי הפקת השידור בידי החברה היא יצירה מקורית המוגנת בדיני זכויות יוצרים, וכי בינה לבין הגוף הציבורי המשדר נערך הסכם מוקדם המסדיר את תנאי השידור. יחד עם זאת, נקבע שהנתבעים לא "ביצעו" את היצירה: הם רק אפשרו קליטה של השידור הציבורי באמצעות מכשיר טלוויזיה פשוט, ללא בידול טכני או מסחרי שהוא מעבר לעצם הצפייה.

משכך, לא הוכחה פגיעה בזכות היוצרים של התובעת בדרך של ביצוע פומבי. בית המשפט הדגיש כי ההתקשרות החוזית של בעלת הזכויות עם הגוף המשדר אינה יוצרת מגבלה חיצונית כלפי הציבור הרחב, בהיעדר מקור נורמטיבי המטיל איסור על קליטה פומבית של שידור ציבורי. ההסכם מסדיר את היחסים בין בעלת הזכויות לבין המשדר, אך אינו משתרע על הצופים.

הסדר נורמטיבי משלים ומדיניות משפטית

בהמשך עמד בית המשפט על כך שהיחסים בין משדרים לציבור מוסדרים, בין היתר, בדינים ייעודיים לזכויות משדרים ומבצעים. דינים אלה מכילים מגבלות מסוימות על שימושים הנעשים מעבר לצפייה, אך אינם אוסרים קליטה והקרנה של שידור ציבורי בפני קהל. בהיעדר איסור מפורש, אין עילה לדרוש מכל עסק שמחזיק טלוויזיה לקבל רישיון פרטני מבעלי זכויות שונים בכל תכנית ותכנית.

טעם נוסף לדחיית התביעה נבע משיקולי מדיניות: אימוץ עמדת התובעת היה מעמיד בעלי עסקים בפני חובה לא פרופורציונלית לאתר מדי יום את כלל בעלי הזכויות בפרטי התוכן המשודר, לנהל מולם משא ומתן פרטני, ולהחשיך את המסך בכל פעם שמשודרת יצירה שזכות "ביצוע פומבי" לגביה נשמרה חיצונית. תוצאה כזו אינה מעשית ואינה מתיישבת עם ייעודו הציבורי של שידור פתוח.

הגנת "מפר תמים" וחבות אישית

בית המשפט הוסיף כי גם אילו היה קובע שהייתה פגיעה בזכות יוצרים, היה מקום להחיל את הגנת "מפר תמים" שבדין – הגנה הניתנת למי שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהמעשה מהווה הפרה. גרסת הנתבעים, שלפיה פעלו בתום לב, נמנעו משימוש בערוצי ספורט בתשלום וביקשו מלכתחילה להימנע מהפרות, נמצאה מהימנה. עוד נקבע כי גם אם הייתה אחריות תאגידית, אין בסיס להטלת חיוב אישי על מנהל העסק, שלא הורה על ההקרנה ולא הפיק טובת הנאה ייחודית ממנה.

בסיום, נדחתה התביעה והוטלו על התובעת הוצאות הנתבעים בסך של כ-12 אלף שקלים.

השלכות מעשיות לעסקים

הכרעה זו מספקת תיחום חשוב בין שימוש אסור ביצירה לבין קליטה מותרת של שידור ציבורי. היא גם מציעה לעסקים קווים מנחים זהירים להתנהלות נבונה:

• הצבת טלוויזיה בעסק והקרנת שידור ציבורי פתוח, ללא אמצעי הגברה מיוחדים, אינה מהווה כשלעצמה "ביצוע פומבי" של היצירה.
• הבחנה חדה קיימת בין שידור לציבור (פעולת המשדר) לבין קליטה פומבית (פעולת הצופה/הקולט). הראשון עשוי להיחשב שימוש בזכות יוצרים, השני – לא.
• הסכמים בין בעלי זכויות לבין גופי השידור מסדירים את יחסי הצדדים החוזיים, אך אינם מטילים, כשלעצמם, מגבלות על הציבור הקולט בהיעדר הסמכה בדין.
• כאשר מדובר בערוצים בתשלום, בערוצי פרימיום או בשידורים המוגבלים ברישיון, עשויה להתעורר מערכת שונה של זכויות וחובות, ועל כן מומלץ לנקוט זהירות.
• צעדי זהירות יזומים, כגון חסימת ערוצי ספורט בתשלום והנחיות לעובדים, עשויים לשמש אינדיקציה לתום לב במקרה של מחלוקת עתידית.

דגשים משפטיים מרכזיים

• מעמדה של הפקת שידור ספורט כיצירה מוגנת אינו שנוי במחלוקת; המחלוקת נסבה על אופי השימוש בה (ביצוע לעומת קליטה).
• הדין העכשווי מבחין בין שלוש דרכי העברה לציבור – ביצוע פומבי, שידור והעמדה לרשות הציבור – והיקף כל אחת מהן שונה.
• קליטה פומבית של שידור ציבורי אינה אסורה כשלעצמה, אלא אם נקבע אחרת במפורש בחוק רלוונטי או ברישיון תקף המחייב את הצופה.
• גם במקרים גבוליים, הגנת "מפר תמים" עשויה לצמצם חשיפה לפיצוי כאשר הוכח חוסר מודעות סבירה לאפשרות של הפרה.

מבט רחב: תכלית השידור הציבורי

פסק הדין משתלב בתכלית הרחבה של שידור ציבורי – נגישות לתוכן עבור הכלל, ללא חסמים שאינם מקבלים עיגון בחוק. הכרה בקליטה פומבית כלגיטימית מונעת מצב שבו עסקים קטנים, בתי קפה, חדרי המתנה או מתקנים קהילתיים ייאלצו לפנות בכל פעם לבעל זכות כזה או אחר לשם קבלת אישור פרטני לצפייה בשידור פתוח. בכך נשמר האיזון בין זכויות היוצרים לבין אינטרס הציבור לקבלת מידע, חדשות ותוכן תרבותי המשודר למענו.

מבחינה פרקטית, בעלי עסקים עושים נכון אם יבחינו בין תוכן הזמין בשידור ציבורי לבין תוכן נועל, המותנה ברישוי ייעודי לצפייה מסחרית. ההבחנה הזו תסייע לצמצם סיכונים משפטיים, ותאפשר קיום פעילות עסקית שוטפת מבלי לפגוע בזכויות יוצרים.

סיכום

בית המשפט קבע כי הקרנת משחק כדורגל ששודר בערוץ ציבורי בעסק אינה מהווה הפרת זכויות יוצרים, משום שאין מדובר בביצוע פומבי אלא בקליטה פומבית של שידור. ההסכמים שבין בעלת הזכויות לבין המשדר הציבורי אינם יוצרים מגבלה ישירה על הציבור, ובהיעדר הוראת חוק האוסרת על צפייה פומבית בשידור פתוח – לא תקום עילת תביעה נגד בתי עסק רק בשל החזקת מסך טלוויזיה פעיל. גם לו הייתה נקבעת הפרה, הייתה עומדת לנתבעים הגנת "מפר תמים", וכן לא הוכחה עילה להטיל אחריות אישית על מנהל העסק. מדובר בפסק דין המחדד את גבולות השימוש המותר בתוכן משודר ומעניק ודאות לעסקים הפועלים בסביבה שבה השידור הציבורי נגיש לקהל הרחב.