העליון קובע: אלימות על רקע גזעני מחייבת ענישה מחמירה; ערעור אחד נדחה ואחר צומצם ל-20 חודשי מאסר

בית המשפט העליון קבע כי אלימות המונעת ממניע גזעני היא תופעה שיש לעקור מן השורש באמצעים פליליים חריפים, גם כאשר חלק מהמעורבים אינם אלה שהנחיתו את המכה הפוגעת. בפסק דין שניתן בשני ערעורים שאוחדו לדיון אחד, נקבע כי ערעורו של אחד המורשעים בתקיפת גבר ממוצא ערבי בתקופת המתיחות הביטחונית במאי 2021 יידחה, ואילו ערעורו של אחר יתקבל באופן חלקי ועונשו יופחת ל-20 חודשי מאסר בפועל במקום 25 חודשים.

הרקע העובדתי: תקיפה מתוכננת על רקע לאומני-גזעני

הפרשה נסבה על אירוע תקיפה חמור שאירע בשעות הלילה באזור מסגד במרכז הארץ, בשיאה של תקופה מתוחה שבה נרשמו הפרות סדר ואלימות הדדית בין אזרחים יהודים לערבים. לפי עובדות כתב האישום בהן הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון, קבוצת צעירים יצאה במכוון על מנת להתעמת עם ערבים, כשהיא מצוידת מראש באמצעי תקיפה, בהם אבנים, אלות, גז פלפל וכלי חד. הקבוצה פגשה במקום קבוצת אנשים נוספת, ובסך הכול התגבשה חבורה בת כ-18 איש.

בשלב מסוים זוהה רכב שבו ישב גבר מבוגר בשנות השישים לחייו. חלק מן הנוכחים צעקו לעברו ביטויים המתייחסים למוצאו, ואחד מהם הטיח בו אבן שפגעה בראשו. אחר ריסס את פניו בגז פלפל, נוספים יידו אבנים על הרכב ועל יושביו, ולבסוף אחד התוקפים דקר את המתלונן בכתפו בכלי חד. הקבוצה נמלטה לאחר מכן מהמקום. המתלונן פונה לבית החולים עם פגיעות בחזה ובזרוע, אדמומיות בעיניים וחתך חד בכתף, ואושפז להשגחה ולטיפול. גם רכבו ניזוק משמעותית.

ההליכים במחוזי: הרשעה בהסדר טיעון וגזרי דין

המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי, על סמך הודאתם ובהתאם להסדר טיעון, בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני. בעונשם, הושת על המערער הראשון 31 חודשי מאסר בפועל, ועל המערער השני 25 חודשי מאסר בפועל. המדינה הדגישה כי לא מדובר בהתפרצות ספונטנית, אלא באירוע מתוכנן מראש המאופיין כמסוכן במיוחד בשל מאפייניו ה"המוניים" והמאורגנים, המזכירים התנהלות של תקיפת המון סביב קורבן חלש.

טענות הצדדים בערעור: אחריות, מניע ושיקום

המערער הראשון טען כי חלקו באירוע היה שולי וכי לא מיוחסים לו מעשים קונקרטיים שגרמו במישרין לפציעות המתלונן. לדבריו, עיקר מעורבותו הסתכמה בנוכחות במקום ובהימצאות עם החבורה, והאירוע כולו התרחש על רקע תחושת איום ומציאות מתוחה שדחקה אזרחים לפינה; לטענתו, לא פעל מתוך אידיאולוגיה גזענית מושרשת.

המערער השני הדגיש את צעירותו, את היעדר עבר פלילי, ואת תהליך שיקומי משמעותי שעבר מאז האירוע, וביקש כי עונשו ירוצה בעבודות שירות או שלחלופין יופחת משך המאסר. עוד נטען כי חשיפה ממושכת לסביבה עבריינית בכלא עלולה לפגוע בסיכויי השיקום שלו. המדינה מצדה עמדה על החומרה היתירה של המעשה ועל הצורך בהרתעה ברורה, בעיקר לנוכח הממד הגזעני והאיום הציבורי הנלווה לתקיפות המוניות כאלה.

המסגרת הנורמטיבית: מניע גזעני כנסיבה מחמירה

בית המשפט העליון חזר והדגיש כי במשפט הפלילי הישראלי, מניע גזעני בעבירה הוא נסיבה מחמירה שיש לה משקל ניכר בגזירת הדין. כאשר עבירה נעשית בשל השתייכות קבוצתית של הקורבן, הפגיעה חורגת מעבר לנזק הפיזי או הרכושי ופורצת את גבולות המקרה האינדיבידואלי. היא מפחיתה את קורבן העבירה לאפשרות של שיוך בלבד, מבטלת את אישיותו כפרט ופוגעת באופן ישיר בכבוד האדם.

בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, שיקולי הגנה על שלום הציבור והרתעת היחיד והרבים גוברים בדרך כלל על שיקולים אישיים, לרבות נתוני שיקום. עוד נקבע כי יש לייחס חשיבות לעיתוי ביצוע העבירה – במיוחד כאשר היא מתרחשת בתקופה רגישה של מתיחות ביטחונית – ולתפקידה של התקיפה בהעצמת תחושת הפחד והשבריריות בחברה רב-תרבותית.

יישום לכלל: אחריות קבוצתית ואי-קבלת טענת ה"נוכחות בלבד"

במעשי תקיפה קבוצתיים, בעיקר כשהם מתוכננים ומלווים באמצעי לחימה מאולתרים, אחריותו של כל משתתף אינה נבחנת רק דרך המעשה הישיר שיצא מידיו. השתייכות לחבורה תוקפת שמטרתה פגיעה ממוקדת באדם בשל מוצאו מטילה אחריות פלילית משמעותית, גם אם אותו משתתף לא היה זה שהנחית את המכה המסוימת. כך במיוחד כאשר נוכחותו, תנועותיו או קריאותיו תורמות ל"דינמיקת ההמון" ולהסלמת האלימות.

בית המשפט ציין כי בענייננו הוכח שהמערער הראשון לא היה צופה פסיבי, אלא תרם להתנעת האירוע לאחר שזיהה כי ניידת משטרה עזבה את המקום; זוהי פעולה שנחזית כ"אות פתיחה" אשר אפשרה לקבוצה להוציא לפועל את התוכנית האלימה. בנוסף, מן המרשם העובדתי עלה שהמעורבים הגיעו ברצף זירות, כשהם מצוידים מראש בכלי פגיעה, ומכאן שמדובר בהתנהלות מתוכננת אשר אינה תואמת טענת ספונטניות או "גרירה" לרגע.

הקביעה הערכית: אפס סובלנות לגילויי גזענות המלווים באלימות

שופטת בית המשפט העליון שכתבה את חוות הדעת המרכזית עמדה על כך שתקיפות ממניע גזעני אינן עוד עבירות אלימות רגילות. הן מטילות אימה, חותרות תחת יסודות הסדר הציבורי ופוגעות במרקם החיים המשותף. במדינה החותרת לחברה שוויונית ומכבדת, זיכרון ההיסטוריה מחייב התנגדות נחושה לכל גילוי של אלימות גזענית והטמעת מסר ברור בדבר חומרת התופעה.

במישור האנושי, צוין כי תלונת המתלונן ותיאוריו משקפים חוויות עזות של פחד, אובדן שליטה ותחושת סכנת חיים, לצד השלכות נפשיות נמשכות. גם אם למרבה המזל התוצאה לא הייתה קטלנית, אין בכך כדי להקהות את חומרת ההתנהגות, ובוודאי שאינה מקלה את האחריות הפלילית של כל אחד מן המעורבים.

תוצאת הערעורים: דחייה מלאה לאחד, הפחתה לשני

על יסוד האמור דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המערער הראשון וקבע כי העונש שנגזר לו – 31 חודשי מאסר בפועל – מצוי במתחם ההולם ואף מתון נוכח מכלול נסיבות החומרה: המניע הגזעני, התכנון המוקדם, ריבוי המשתתפים והנזק שנגרם לנפגע. בית המשפט הדגיש כי התרומה של המערער הראשון להתנעת התקיפה שוללת את האפשרות לראות בו בעל "תפקיד שולי" במובן המצדיק הקלה של ממש.

לעומת זאת, בערעורו של המערער השני מצא בית המשפט מקום להתערב במידת-מה. בעוד שבית המשפט המחוזי הפחית משמעותית מעונשם של נאשמים אחרים בשל הליכי שיקום, ההפחתה בעניינו של המערער השני הייתה מצומצמת בהרבה, בעיקר עקב אי-התייצבותו לדיון בגזר הדין. העליון קבע כי אף שיש לזקוף לחובתו את מחדל אי-ההתייצבות כמסמן של הליך שיקומי לא יציב, אין הצדקה לפער כה בולט על פני נאשמים בעלי נסיבות אישיות דומות. לפיכך הופחת עונשו ל-20 חודשי מאסר בפועל.

משמעות משפטית וציבורית

פסק הדין מחדד את ההלכה שלפיה עבירות אלימות על רקע גזעני יזכו למענה עונשי תקיף, המגשים את עקרונות ההרתעה והגנה על שלום הציבור. הוא גם מזכיר כי בעבירות קבוצתיות יש לבחון את תרומת כל משתתף לדינמיקה הכוללת של האירוע, ולא רק את המעשה הפיזי שמיוחס לו. באשר לשיקום, ההלכה נותרת עקבית: ניתן לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם כאשר הליך השיקום מבוסס ומשכנע, אך בנסיבות של מניע גזעני ותכנון מוקדם – הרף לסטייה מתמתן, ושיקולי ההגנה החברתית תופסים מקום מרכזי.

• בית המשפט העליון איחד שני ערעורים שהוגשו על גזרי דין בעבירות אלימות ממניע גזעני.
• התקיפה בוצעה בידי חבורה גדולה שהגיעה מצוידת מראש באמצעי פגיעה.
• המתלונן, גבר מבוגר ממוצא ערבי, הותקף בשל השתייכותו הקבוצתית ונפצע פיזית ונפשית.
• המערער הראשון טען לחלק שולי; העליון דחה את הטענה וקבע כי תרם להתנעת האירוע.
• המערער השני הציג הליך שיקומי; העליון הפחית את עונשו ל-20 חודשי מאסר.
• ההכרעה מדגישה כי מניע גזעני הוא נסיבה מחמירה המצדיקה ענישה מחמירה והרתעה.
• בעבירות המוניות, אחריות פלילית עשויה לקום גם ללא פגיעה ישירה בידי כל משתתף.
• שיקולי שיקום נשקלים, אך נסוגים כאשר נדרשת הגנה על שלום הציבור בתקופות מתוחות.

מבט קדימה

החלטת העליון משדרת מסר ברור לבתי המשפט הדיוניים ולציבור: אלימות על רקע גזעני אינה סכסוך נקודתי בין פרטים, אלא פגיעה ערכית במארג החיים המשותף. ענישה המבטאת חומרה זו חיונית לצמצום תופעות של "המון משולהב" ולחיזוק תחושת הביטחון של כל אדם – באשר הוא אדם – לנוע במרחב ללא פחד בשל מוצאו. לצד זאת, פסק הדין מבהיר כי מערכת המשפט תוסיף לעודד שיקום מבוקר ומדוד, כאשר זה מוכיח אחיזה של ממש ומתקיים בלא מעידות משמעותיות.

בסופו של יום, הערעור של המערער הראשון נדחה כליל, בעוד הערעור השני התקבל בחלקו. המסר הנורמטיבי אומר דרשני: החברה הישראלית, השואפת לסובלנות ושוויון, לא תכיר פשרות אל מול אלימות גזענית, ובתי המשפט ימשיכו למצות את הדין עמה כדי להבטיח מרחב ציבורי בטוח לכל.