העליון קבע: סירוב לטיפול שיקומי מטעמי נוחות דתית – עילה למניעת חופשות מאסיר מין

בית המשפט העליון קבע כי אסיר שהורשע בעבירות מין וסירב להשתלב במסלול טיפול ייעודי, כדי להמשיך לשהות באגף תורני, לא יוכל לצאת לחופשות במהלך ריצוי עונשו. נקבע כי חופשות אסירים הן פריבילגיה הנתונה לשיקול דעת הרשות ולא זכות מוקנית, וכי סירוב מודע לטיפול, במיוחד כאשר קיימת חלופה טיפולית המאפשרת שמירת מצוות, מצדיק מניעת חופשות מטעמי שיקום ובטחון הציבור.

הרקע העובדתי

ההליך עסק באסיר שהורשע, לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע מספר עבירות של מעשה מגונה בקטינה צעירה כבת 9. נגזרו עליו חודשי מאסר משמעותיים ופיצוי לנפגעת העבירה. ערעור על רכיב המאסר נדחה והוא החל לרצות את עונשו.

בטרם הכניסה למאסר, הוצע לאסיר להצטרף למחלקה ייעודית לעברייני מין, הכוללת הליך טיפולי מובנה שנועד להפחית מסוכנות ולהגביר תובנות ויכולת שליטה. האסיר סירב, וביקש להשתבץ באגף תורני. לאחר תחילת המאסר, הוצעה לו שוב השתלבות באגף הטיפולי, אך הוא דחה את ההצעה בטענה כי המעבר יפגע באורח חייו הדתי.

תחילה סווג האסיר בסיווג המחמיר המונע יציאה לחופשות מטעמי מסוכנות. בהמשך, לאחר בחינה נוספת, עודכן הסיווג כך שניתן לשקול יציאה לחופשה באישור פרטני ובכפוף לתנאים מגבילים. עם זאת, בקשתו לסבב חופשות נדחתה על ידי שירות בתי הסוהר (שב"ס), בין היתר בשל הימנעותו מהטיפול שהומלץ לו.

ההליך בבית המשפט והכרעת הערעור

בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת האסיר והורה לשלבו בסבב חופשות, בקובעו כי הסירוב לטיפול שמקורו באורח חיים דתי אינו צריך לשלול ממנו את האפשרות לצאת לחופשה. המדינה ביקשה רשות לערער לבית המשפט העליון ולעכב את ביצוע פסק הדין. הבקשה התקבלה, והערעור נדון בפני מותב שלושה שופטים.

העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של הערכאה הקודמת והותיר על כנה את החלטת שב"ס. נקבע כי שיקול הדעת המנהלי שהופעל על ידי שב"ס היה תקין, סביר ונשען על שיקולים מקצועיים ומאזן ראוי בין אינטרס השיקום, שלום הציבור והגנת נפגעות ונפגעי עבירה.

הנמקות מרכזיות של בית המשפט העליון

• חופשות אסירים הן פריבילגיה ולא זכות: השתלבות בסבב חופשות כפופה לשיקול דעת מקצועי-מנהלי של שב"ס, המתבסס על כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהלות האסיר בבית הסוהר, מאמצי השיקום ומידת המסוכנות העדכנית.
• שיקום הוא שיקול מרכזי: לפי המסגרת המנהלתית של שב"ס, השתתפות בהליך טיפולי היא רכיב מהותי בהערכת התאמת אסיר לחופשות. סירוב לטיפול פוגע בשיקול השיקומי ועלול להעלות את הסיכון להישנות עבירה.
• הסירוב לא הוצדק בזכות חוקתית: בית המשפט הדגיש כי אין מדובר במימוש "חופש הדת" כאשר קיימת מסגרת טיפולית המאפשרת שמירת אורח חיים דתי. האגף הטיפולי ערוך להתאמות הנחוצות לשומרי מצוות, ולכן ההעדפה להישאר באגף התורני נתפסה כהעדפת נוחות ותנאים, ולא כצורך דתי הכרחי.
• השלכות על שלום הציבור: עבירות המין שבוצעו הן חמורות, ונקבע כי מסוכנות האסיר הוערכה כרמה שאינה מבטלת את החשש מפגיעה בציבור, במיוחד נוכח אי-מיצוי טיפול ייעודי.
• התמריץ הנכון: מתן חופשות למי שמסרב לטיפול עלול לשדר מסר שגוי ולהחליש את המוטיבציה להשתלבות בתכניות שיקום. הימנעות מטיפול אמורה לשאת מחיר בהטבות המאסר, לרבות חופשות.
• אין "פרס" בשל קיצור יתרת המאסר: העובדה שבחלוף הזמן גדלה היתרה הקצרה של העונש אינה מרפאת בדיעבד את סירוב הטיפול. ההשלכות של הסירוב אינן מתבטלות רק משום שהמאסר מתקרב לסיומו.

חופש דת, נוחות ומדיניות שיקומית

העליון הבהיר כי שמירת מצוות במסגרת מאסר היא ערך שיש להתחשב בו, ושב"ס נדרש להעמיד לרשות אסירים דתיים פתרונות מעשיים. אולם כאשר קיימת חלופה טיפולית המאפשרת קיום מלא של אורח חיים דתי – לרבות סדרי תפילה, כשרות, זמני לימוד ותנאי שבת וחג – אין לראות בסירוב לטיפול משום מימוש של חופש דת. במקרה זה, בחירת האסיר נשקלה כהעדפת תנאים מיידיים ונוחים על פני הצלחה שיקומית עתידית – אינטרס שלו ושל החברה גם יחד.

מדיניות שיקומית אפקטיבית נשענת על הסכמה, על השתתפות פעילה ועל אחריות אישית. ההחלטה שלא להעניק חופשות למי שמסרב לטיפול תואמת את עקרון ההדדיות: הרשות מעניקה הזדמנויות, ולצדן מצפה מהאסיר למאמץ משמעותי לקידום שיקומו. על כן, הקשר בין טיפול לחופשות אינו עונש, אלא כלי ניהולי-שיקומי להגברת שיתוף הפעולה.

היבטי מסוכנות ושקלול נסיבות

הערכת מסוכנות מקצועית שנערכה לאסיר הצביעה על מסוכנות שאינה אפסית, ובית המשפט קבע כי אי-השתתפות בתכנית טיפולית משמעותית מחזקת את החשש לאי-הפחתת הסיכון. לצד זאת נשקלו חומרת המעשים שבוצעו כלפי קטינה ותוך הפרת אמון, והשלכתם על השאלה האם ניתן להפחית מגבלות פיקוח כגון חופשות. המסקנה: מסגרת שיקול הדעת של שב"ס הופעלה כדין.

המסגרת המינהלית: מהי חופשה ומתי מאשרים?

חופשת אסיר היא יציאה מבית הסוהר לפרק זמן מוגבל ומפוקח. היא נועדה, בין היתר, לתמוך בקשרי משפחה, להכין לשחרור ולתת תמריץ לשיקום. עם זאת, תנאי מוקדם הוא הערכה כוללת של התאמת האסיר, הכוללת את:

• התנהגות ותפקוד בתוך הכלא, לרבות משמעת, יציבות ותעסוקה.
• השתתפות בהליכים טיפוליים רלוונטיים, ובייחוד כאשר מדובר בעבירות שהטיפול יועד להן.
• תוצאות הערכות מסוכנות מקצועיות והמלצות גורמי טיפול ובטחון.
• איזון בין רווחת האסיר לבין הגנה על שלום הציבור וזכויות נפגעות ונפגעי עבירה.
• אפשרות להציב תנאים מגבילים בעת החופשה, אם אושרה, כגון פיקוח, הגבלות קשר ושעות.

על פי מדיניות שב"ס, ובהתאם לעקרונות המשפט המנהלי, החלטות מתקבלות באופן פרטני, מבוססות נתונים ומנומקות. בית המשפט העליון שב ואישר כי כאשר נשקלים שיקולי שיקום ובטחון הציבור באופן ענייני, לא קמה עילה להתערב בשיקול הדעת.

המסר למערכת ולאסירים

הכרעת העליון משדרת קו עקבי: שיקום הוא אינטרס ראשון במעלה של האסיר ושל החברה, והוא אינו מנותק מכללי המשמעת והניהול במוסדות הכליאה. אין מקום ליצור תמריץ שלילי שבמסגרתו אסיר יכול ליהנות מאותן הטבות גם בלי לשתף פעולה עם תכנית טיפולית שהומלצה על ידי אנשי מקצוע.

במקביל, נפגעות ונפגעי עבירה זכאים להגנה מוגברת. חופשות אסיר שטרם השלים טיפול ייעודי, במיוחד כשמדובר בעבירות מין, עלולות לפגוע בתחושת הביטחון הציבורית. האיזון בין הזכויות והאינטרסים מחייב, לטענת העליון, קו ברור: שיתוף פעולה טיפולי – פותח דלתות; סירוב עקבי – מצמצם הטבות.

השלכות עתידיות

פסק הדין צפוי להנחות החלטות עתידיות של ועדות חופשות וגופי טיפול בשב"ס. הוא מקבע את מעמד ההליך השיקומי כשיקול מרכזי באישור חופשות, ומבהיר כי טענות המבוססות על העדפת תנאי שהייה נוחים לא יגברו על אינטרס השיקום והגנת הציבור, כאשר קיימת חלופה טיפולית מותאמת לצרכים הדתיים.

לצד זאת, ההכרעה מעודדת השקעת משאבים ביצירת מסגרות טיפול ידידותיות לאסירים דתיים, כדי לצמצם חיכוכים ולהגביר היענות לתכניות טיפוליות. בסופו של דבר, המטרה היא להפחית שיעורי הישנות ולשפר את הסיכוי להשתלבות תקינה בחברה לאחר השחרור.

סיכום

בית המשפט העליון קבע כי החלטת שב"ס שלא לאשר חופשות לאסיר מין שסירב לטיפול מוצדקת ומידתית. חופשות הן פריבילגיה הניתנת לאחר בחינה פרטנית של מסוכנות, שיקום ורווחת הציבור. סירוב מודע להשתלב בטיפול, כאשר ניתנה אפשרות לשמור על אורח חיים דתי במסגרתו, אינו יכול לשמש כטעם מאזן. פסק הדין מחזק את מרכזיות השיקום, מעגן את מדיניות התמריצים בתוך בתי הסוהר, ושם את שלום הציבור ונפגעי העבירה בקדמת הבמה.